אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בעניין רשלנות רפואית מצד קופ"ח מכבי ורופאיה על שלא איבחנו סרטן

פס"ד בעניין רשלנות רפואית מצד קופ"ח מכבי ורופאיה על שלא איבחנו סרטן

תאריך פרסום : 28/10/2012 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום ירושלים
1856-06
13/05/2008
בפני השופט:
דוד מינץ

- נגד -
התובע:
ה.ב.
עו"ד א' פוזנר
הנתבע:
1. מכבי שירותי בריאות
2. ד"ר לינדה ללוש
3. ד"ר אריה קדם
4. ד"ר יואל רוטברט
5. ד"ר עדינה חזן

עו"ד ר' אלוני
פסק-דין

1.         "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו... והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" ( ויקרא, יג, 2). ראיית נגעים בזמן המקרא, ומאז ועד היום, מסורה הייתה, תמיד, למומחים בדבר. בזמן עבר המלאכה נמסרה לכהנים, אך גם אז, אם הכהן לא היה מומחה בדבר, היה עליו לקבל אבחנה ממומחה, אף שאינו כהן (ראה פירוש הרש"ר הירש, שם). יתר על כן, אף במקום בו הדיוט לדבר בטוח בלבו שקיים נגע ואין הוא צריך להיוועץ עם הכהן, הכתוב מלמדנו שעליו לפנות לכהן ולומר "כנגע נראה לי" ( ויקרא, יד, 35) ולא "נגע" (בלי אות כ"ף הדמיון), ללמדך "שאפילו תלמיד חכם ויודע ודאי שהוא נגע לא יגזור ויאמר נגע, אלא כנגע" ( משנה, נגעים, יד, ה).

2.         לפנינו מקרה מצער של שורה של מטפלים, חלק מומחים לדבר וחלקם לא, אשר התרשלו כלפי התובעת ולא הבחינו ברשלנותם בנגע שהתפתח בגופה של התובעת. ומכאן צמחה התביעה כדלקמן.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

3.         התובעת, ילידת 1932, חברה בנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "הקופה"), אחת מקופות החולים המוכרות בישראל, אובחנה ברגלה השמאלית מלנומה ממאירה (גידול סרטני ממאיר). לטענתה, האבחון נעשה באיחור רב, וזאת לאחר שפנתה וטופלה בעניין תלונותיה ברגל על ידי כל אחד מהנתבעים המשמשים כרופאים או כמטפלים והעובדים בשירותה של הנתבעת ושהתרשלו לטענתה שלא אבחנו את מחלתה במועד. הם גרמו לכך שזמן יקר חלף מבלי שקבלה טיפול הולם, לסבל מיותר, לסיכון חייה ולהחמרת מצבה לעבר ולעתיד.

4.         עובדות המקרה מבחינת השקפתה של התובעת ושאומתו על ידה בתצהיר הן כדלקמן: התובעת הבחינה במהלך שנת 2002 בפצע טורדני ברגלה השמאלית שלא נרפא במשך מספר חודשים. היא הזמינה תור במרפאתו של ד"ר אריה קדם, נתבע 3, מומחה למחלות עור ומין. ביום 15.10.02 ד"ר קדם אבחן את הגורם לפצע לשיטתו ומצא סדקים הנובעים מהתייבשות העור והורה לה למרוח את הרגל בשני סוגי משחות ולחבשה באופן מתמיד. כעבור מספר שבועות ומשהפצע לא הגליד, במסגרת ביקור במרפאה ביום 20.11.02 אצל ד"ר לינדה ללוש, נתבעת 2, ששימשה כרופאת המשפחה שלה, שאלה התובעת בעצתה והיא הורתה לה להמשיך בטיפול שהומלץ לה על ידי ד"ר קדם. בחודשיים שחלפו מאז הביקור אצל ד"ר ללוש, לא חל שיפור במצב הרגל והיא פנתה פעמיים נוספות לד"ר קדם אשר עקב אסון במשפחתו נבצר ממנו לטפל בה עד ליום 10.4.03. בפעם הזאת, איבחן ד"ר קדם זיהום ברגל והורה על שימוש באחת המשחות שרשם לתובעת בעבר. כן הפנה אותה למכון אורטופדי "שול" בירושלים. תחת זאת, התובעת פנתה לפודיאטר (מרפא המתמחה בריפוי כף הרגל) בקופה, ד"ר יואל רוטברט,  נתבע 4. היא טופלה אצלו שלוש פעמים והוא אבחן את הפצע ברגל כיבלת וכיב. כמו ד"ר קדם, גם הוא הורה לה למרוח משחה על הרגל וביצע פעולה כירורגית כואבת לצורך ניקוי קרישי דם מעקב הרגל. כן הורה לתובעת לרכוש מדרסים אורטופדיים להגבהת הרגל כדי למנוע חיכוך הפצע וכך עשתה. בכל הרשומות הרפואיות של ד"ר רוטברט נרשם שלתובעת אין צורך בביקורים נוספים במרפאתו. ברם, מאחר ולא חל שיפור משמעותי במצב, התובעת פנתה שוב אל ד"ר ללוש, רופאת המשפחה, שהפעם בעצת ד"ר רוטברט הפנתה אותה לפודיאטרית נוספת, ד"ר עדינה חזן-דניאל, נתבעת 5 (להלן: "ד"ר דניאל"). גם אצל ד"ר דניאל, התובעת טופלה שלוש פעמים (בימים 23.7.03; 30.7.03; 14.8.03). ד"ר דניאל איבחנה יבלת ושטף דם ברגל וביצעה הליך כירורגי ברגל בעקבותיו היה נראה שיפור מסוים במצב. ברם, זמן לא רב לאחר מכן שב הפצע ברגל לדמם. מפאת פחדה מהטיפול נמנעה התובעת מלשוב לד"ר דניאל ופנתה במקום זאת, שוב, אל רופאת המשפחה, ד"ר ללוש, אך גם זאת ללא הועיל. בסופו של יום לאחר מספר חודשים פנתה לד"ר דפנה דורון רופאה מנהלתית בנתבעת וזו הציעה לה לפנות למרפאה בבית החולים הדסה עין כרם. בחודש מאי 2004 כשהתייצבה בבית החולים הדסה, היא נשלחה לביופסיה וכעבור עשרה ימים עת הגיעו התוצאות, הוחלט לבצע ביופסיה שנייה עוד באותו היום. לאחר יומיים קיבל אותה פרופ' צבי גימון שאבחן ברגלה מלנומה ממאירה שהתפתחה והעמיקה עד מאוד עקב משך הזמן הארוך בין הופעתה לראשונה לבין גילויה בביופסיה. ביום 29.6.04 עברה ניתוח כירורגי בו נכרת הגידול מהרגל והחור שנפער בה כוסה בעור שנלקח מהירך הימנית. כן הוצאו בלוטות למפה מהמפשעה. באחת הבלוטות התגלה גידול כך ששבוע לאחר הניתוח הראשון נאלצה לעבור ניתוח נוסף בהרדמה כללית בו עברה דיסקציה של כל בלוטות הלימפה במפשעה השמאלית. בעקבות הממצאים התובעת החלה בחודש אוגוסט 2004 לקבל טיפולים כימותרפיים אימונולוגיים בבית החולים הדסה עין כרם.

5.         בקליפת האגוז, בהגנתם טענו הנתבעים כי מקורם של הנזקים של התובעת הם במצבה הרפואי הבסיסי הקודם שלה. כן נטען כי בחמשת החודשים שחלפו מאז בדיקתה אצל ד"ר ללוש מיום 20.11.02 ביקרה התובעת אצל רופאי הנתבעת כארבע פעמים עובר לבדיקתה אצל ד"ר קדם ביום 10.4.03 ובכל ביקוריה לא התלוננה ולו פעם אחת על קיומו של פצע כלשהו ברגלה השמאלית. רק ביום 27.10.03 התובעת נבדקה שוב אצל ד"ר ללוש ובין תלונותיה ציינה את קיומו של הפצע ברגלה ולאור תלונה זו הופנתה לרופא מומחה. ממועד זה ועד למועד בו בוצעה הביופסיה ביקרה התובעת למעלה מחמש פעמים אצל רופאי הנתבעת ובכל ביקוריה האמורים לא התלוננה על פצע ברגלה. לכן, לטענת הנתבעים, אין הם נושאים באחריות למצבה של התובעת, ובנסיבות אלו, אין לה להלין אלא על עצמה.  

6.         עד כאן אפוא, הרקע לתביעה. מכאן למצבה הרפואי של התובעת, כפי שהשתקף בחוות הדעת של המומחים שחיוו את דעתם במשפט.

מצבה הרפואי של התובעת וחוות דעת המומחים

7.         לאישוש טענותיה של התובעת היא צירפה את חוות דעתו מיום 1.4.05 של ד"ר יעקב שכטר, מומחה לאונקולוגיה. לפיו, כתוצאה מהאיחור הרב בגילוי המנלומה שנבע ממחדלי הנתבעים, המנלומה אובחנה כשהייתה בעובי אנכי עמוק ומסוכן של 6 מ"מ שהצביע על גרורות שונים בגוף התובעת. הוא ציין את חשיבות האיבחון המוקדם נוכח העובדה שגידול מעין זה מכפיל את עצמו פעם ב-144 יום. כמו כן הוא קבע כי כפי שעולה מתיקה הרפואי של התובעת, היא בקרה אצל המטפלים השונים תשע פעמים ולמרות שהם ציינו, כל אחד בתורו, כי היא סובלת מנגע בעור עקב הרגל שלא מתרפא וגורם לה לסבל רב, איש מהם לא שלח אותה לביופסיה כפי שנתבקש. לטענתו, לו הייתה מתבצעת הבדיקה בשלבים המוקדמים, קיימת סבירות גבוהה שהמחלה הייתה מתגלית והיו סיכויים גבוהים בהרבה להבראה והוא העריך סיכויים אלו ב-80%-85%. ברם, כיום נוכח המצב שנוצר ובשל האיחור באבחון, תוחלת חייה של התובעת עומדת על 10 שנים בכ- 60%. בשולי שוליו של חוות הדעת, ד"ר שכטר העריך את נכותה הצמיתה של התובעת ב-50%. בחוות דעת המשלימה מיום 3.01.07 העריך ד"ר שכטר כי לאור השנות המחלה אצל התובעת הרי שבהמשך היא "תאבד את יכולת התיפקוד העצמאי ותזדקק לעזרה צמודה". עוד קבע כי "תוחלת חייה במצב זה קצובה וקצרה, ובכך למרבה הצער, 'מימשה' הגב' ב' את הסיכון המוגבר שנבע מאי איבחון במועד של מחלתה".

8.         בנוסף הסתמכה התובעת על חוות דעתו מיום 1.1.06 של פרופ' אליעזר קיטאי, מומחה ברפואת המשפחה באשר למחדלי הנתבעים. לשיטתו, הגישה הסבירה והנדרשת לאבחון ולטיפול במקרה של התובעת הייתה לבצע בדיקת ביופסיה מהפצע, כשכבר בתחילת הטיפול, על פי תיאור הנגע, הדבר היה צריך להעלות סימני שאלה ודאגה אצל המטפלים. מכל מקום, לאחר מכן כשהנגע לא נרפא לא היה מקום לספק שהיה צריך לבצע בדיקת ביופסיה. מרבית טענותיו הופנו כלפי ד"ר ללוש, רופאת המשפחה, שלא בדקה את הפצע בעצמה ולא תיאמה עבור התובעת את ביצוע הביופסיה. 

9.         הנתבעים לא טמנו את ידם בצלחת וגם הם הסתמכו על חוות דעת משלהם. בחוות דעת מיום 18.6.06 של פרופ' חווה טבנקין, מומחית ברפואה המשפחתית, היא חלקה על טענתו של פרופ' קיטאי כי הרופאים שטיפלו בתובעת התרשלו באבחון המלנומה. היא עמדה על כך כי התובעת למעשה לא הסבה את תשומת לב הרופאים לקיומו של הפצע, ואילו מה שנטען כעת על ידה היא חוכמה שלאחר מעשה. הנגע דמה ליבלת מכוייבת ולא לגידול מלנוטי. מה גם שבבדיקה הפתולוגית לאחר שנכרת הנגע נמצאה עדות לדלקת כרונית ולקרטוזיס, מצב שהטעה את הרופאים ומסך את התמונה. תלונתה השנייה של התובעת בפני ד"ר ללוש הייתה רק בחודש אוקטובר 2003 ואז הפנתה אותה לייעוץ אצל אורטופד. ברם, התובעת בחרה שלא ללכת לייעוץ זה ובכך היא נטלה את האחריות למצבה על עצמה, שכן האורטופד שהוא כירורג במקצועו היה קרוב לוודאי בודק אותה ומחליט על ביצוע ביופסיה. מכל מקום, לאחר בדיקתה זו בחודש אוקטובר 2003 לא התלוננה התובעת בשתי פגישותיה הנוספות אצל ד"ר ללוש על בעיה כלשהי ברגל. לסיכום אפוא, פרופ' טבנקין הפנתה אצבע מאשימה כלפי התובעת עצמה אשר לא עשתה כפי שהורו לה הרופאים השונים ואף לא התלוננה לפני ד"ר ללוש על כאביה. לדעתה אפוא, במהלך השנים שהתובעת הייתה בטיפול רופאי המשפחה בקופה, היא זכתה לטיפול כוללני לכל הבעיות אותן הציגה. רופאי המשפחה שטיפלו בה ריכזו ותיאמו את כל הטיפולים הנדרשים לפני ואחרי הפנייתה לבדיקות דם, הדמייה וייעוץ מומחים. גם לגבי האירוע נשוא התביעה זכתה התובעת להתייחסות רצינית לבדיקה ולהערכת מצב על ידי מספר מומחים אליהם פנתה ישירות ואשר בדקו וטיפלו בה כראוי בנסיבות המקרה. לדעתה, גם ד"ר ללוש נהגה בסבירות רבה ולאחר  שהתובעת נבדקה אצל מספר מומחים שלא עזרו לה, הופנתה על ידה לייעוץ נוסף שהתובעת בחרה שלא ללכת אליו והיא לא העלתה את הנושא בשנית לפני ד"ר ללוש.

10.       בנוסף הסתמכה הנתבעת על חוות דעתו מיום 29.11.06 של פרופ' ראובן ברגמן, מומחה למחלות עור ומין. לשיטתו, היו במקרה זה קשיים אובייקטיביים ומקובלים של אבחון "מלנומה אמלנוטית לחלוטין", שהיא מחלה נדירה מאוד המחקה מצבים עוריים שכיחים הרבה יותר שאינם דורשים ביופסיה בהתחלה אלא טיפולים שמרניים. לכן ידוע וצפוי במקרה כזה שהאבחון יהיה מאוחר והפרוגנוזה פחות טובה עקב כך. נוספו לכך גורמים נוספים שלא היו אף הם תלויים ברופאים, כמו החלפה תדירה מאוד של הרופא המטפל ביוזמת התובעת ושינויים תדירים במראה המלנומה המחקה מספר תהליכים שפירים ומשתנה במראה אצל כל רופא. לזה יש להוסיף את ההפסקות הארוכות הבלתי תלויות ברופאים המטפלים עקב אירועים בריאותיים אחרים ואי פנייה לאורטופד בהמלצת רופאת המשפחה, שבעה וחצי חדשים לפני האבחון בבית חולים הדסה. הוא טען כי מלנומה מסוג זה בלתי ניתנת לאבחון בבדיקה קלינית מאחר והיא אינה מכילה צבע (פיגמנט) שהוא הממצא המרכזי באבחנה או בחשד הקליני של מלנומה. נוכח זאת, המנלומה מסוג זה מתגלית מאוחר יותר באופן משמעותי מאשר המנלומות הרגילות. משכך, מראש, לא היה סיכוי לאבחן את המנלומה אצל התובעת, ומראש היה צפוי איחור באבחנה, דבר המביא לפרוגנוזה גרועה יותר. דברים אלו מצטרפים לדעתו לכל הנתונים האחרים שעכבו את האבחנה, כמפורט לעיל. 

11.       נוכח קבלת חוות הדעת של פרופ' ברגמן מטעם הנתבעות, התובעת הצטיידה עם תגובתו של ד"ר שכטר מיום 3.1.07 לחוות הדעת. ד"ר שכטר חזר על עמדתו שהנגע חייב ביצוע ביופסיה, והזמן שחלף מחודש אוקטובר 2002 ועד לחודש מאי 2004 היה קריטי מבחינת התפתחות המלנומה והפרוגנוזה. כמו כן, הוא הוסיף והעריך את המשך התקדמות המחלה באופן שהתובעת עלולה לאבד את יכולת התפקוד העצמאי שלה ותזדקק לעזרה צמודה. תוחלת חייה קצובה וקצרה באופן שהיא, כדבריו, "מימשה את הסיכון המוגבר שנבע מאי אבחון במועד של מחלתה".

12.       עד כאן אפוא, תמצית חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. ואולם נוכח העובדה שהנתבעים בעצמם משמשים כרופאים, עובר להערכת חוות הדעת, המבוססות, בין היתר, על החומר הרפואי ועל המידע העובדתי שנמסר למומחים (וכפי שהשתקף בין היתר בעקבות החקירות הנגדיות שהתנהלו בבית המשפט), ישנו צורך להביא מעדותם של הצדדים עצמם.

עדויות הצדדים (שאלת החבות)

13.       כאמור, התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה והיא נחקרה עליו בבית המשפט. עיקרה של גרסת התובעת הובאה לעיל, ונביא להלן רק את אותו חלק בתצהיר בו היא הוסיפה על האמור.

14.       בתצהירה טענה התובעת כי לאחר שנפגשה עם ד"ר קדם והבעיה ברגל לא באה על פתרונה, שעה שהיא בקרה אצל ד"ר ללוש בעניין אחר, היא ציינה בפניה גם את הבעיות ברגל. ד"ר ללוש המליצה לה להמשיך בטיפול אותו קבע ד"ר קדם והיא אכן המשיכה בכך לפי ההנחיות שקבלה. מאותו שלב הפצע ידע מורדות ועליות אך התובעת נמנעה מלחזור אל ד"ר קדם בעקבות אסון אישי שפקד אותו, עד שלבסוף היא התייצבה לפניו במרפאה ביום 10.4.03. באותו שלב חשה התובעת בעצמה כי אין המדובר בעניין קוסמטי גרידא, ולכן תרה אחר ייעוץ רפואי אצל פודיאטור ולשם כך הצטיידה עם הפנייה מטעם ד"ר ללוש. משכשל הטיפול אצל הפודיאטור, ד"ר רוטברט, היא הופנתה, שוב, על ידי ד"ר ללוש לפודיאטור אחר, ד"ר דניאל וכך עשתה. היא הודתה כי היא נמנעה ללכת בעצת ד"ר ללוש מיום 27.10.03 ולפנות לאורטופד משום שהיא חשה שהטיפולים אינם עוזרים לה ואינם אפקטיביים. היא גם חששה מפעולות כירורגיות נוספות כואבות מאוד ולכן השלימה עם קיום הפצע ברגל, מה גם שלתומה סברה שהפצע נגרם בגלל החיכוך המתמיד עם נעליה באותו מקום. רק בחודש מאי 2004 היא הזדמנה למרפאה בנושא אחר ונכנסה מיוזמתה למשרדה של ד"ר דפנה דורון, רופאה מנהלתית בקופה, אשר בסופו של יום הפנתה אותה לבית חולים הדסה לצורך בדיקות. היא הדגישה בתצהירה כי היא לא הופנתה לד"ר דורון על ידי גורם כלשהו בקופה, אלא היה זה פרי יוזמתה בלבד לפנות אליה ולפרוס לפניה את בעיותיה. 

15.       בחקירתה הנגדית בבית המשפט עמדה התובעת על כך שהיא זוכרת היטב את הביקורים שהיו לה אצל הרופאים השונים ומה היו תוכן תלונותיה (עמ' 30 לפרוטוקול). כמו כן, היא הודתה כי היא הייתה מרוצה מהטיפול שקיבלה מד"ר ללוש. היא נדרשה לאשר כי בפעם הראשונה שהיא דיווחה לד"ר ללוש על הפצע היה בביקור מיום 27.10.03, אך היא שללה זאת וטענה כי "זה לא יכול להיות נכון" כיוון שהיא הגיעה לפודיאטורים רק בהמלצה ובהפניה של ד"ר ללוש, שכן לפני כן היא לא הכירה מי מהמטפלים האחרים (עמ' 33 לפרוטוקול). היא אכן אישרה כי היא אינה זוכרת אם היא קבלה בפועל הפניה מד"ר ללוש לד"ר רוטברט, אך עמדה על כך שאין דרך אחרת שבה היא יכלה להגיע אליו "ובחוכמה לאחר מעשה אני משערת שד"ר ללוש הפנתה אותי" (עמ' 34 לפרוטוקול). היא עומתה עם הרשומה הרפואית מיום 16.12.02 של ד"ר ללוש בה כאמור לא נמצא איזכור של הפצע ברגל והיא טענה כי ככל הנראה הדבר לא מאוזכר ברשומה מפני שהיא פנתה לד"ר ללוש בעיקר בגלל בעיה אחרת של הזעות היתר שפקדו אותה וכאביה ברגל היו באותה שעה משניים. כן נדרשה להשיב מדוע לא פנתה לד"ר ללוש לפני יום 27.10.03 מאחר והביקור האחרון שלה אצל ד"ר קדם היה כבר ביום 10.4.03 והוא הפנה אותה למכון שול, והיא לא הלכה לשם. טענתה הייתה כי היו עליות וירידות במצב הפצע והיא קיוותה שהעניין הולך ומסתדר, אך לו ידעה שהגידול ממאיר היא הייתה "מזיזה את אמות הסיפים" (עמ' 35 לפרוטוקול). כן אישרה שלא הלכה לאורטופד גם לאחר ההפניה של ד"ר ללוש, מכיוון שחשבה שהפנייה כזו לא הייתה רלוונטית. כן לא פנתה לרופא אחר מכיוון שהטיפולים רק הטרידו אותה ללא הועיל והיא אישרה כי הייתה זו ההחלטה שלה להפסיק את הטיפול אצל ד"ר קדם ולא לחזור לטיפול אצל ד"ר דניאל, מפני שלא רצתה לסבול עוד מכאבים ומאכזבות (עמ' 37 לפרוטוקול).  

16.       בתצהירה, ד"ר ללוש ציינה כי היא רופאה משנת 1979 ובעלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל משנת 1988. היא ציינה את הרקע לטיפולים שהיא נתנה לתובעת ועל כך שביום 20.11.02 התובעת פנתה אליה בתלונה על כאבים ברגל. בבדיקה זו נמצאה הרגל תקינה. ביום 16.12.02 התייצבה התובעת אצלה פעם נוספת אך לא הייתה בפיה תלונה כלשהי על כאבים ברגל. גם בביקור הבא מיום 3.3.03 התובעת לא התלוננה על כאבים בכף רגלה אלא רק על כאבים ברגל ימין לאחר נפילה. רק ביום 27.10.03 התובעת התלוננת על הפצע בעקב הרגל ועל כך שהיא סובלת ממנו במשך שנה וכי היא טופלה על ידי מספר רופאים ללא הועיל. לכן היא ראתה לנכון להפנות את התובעת שוב לד"ר דניאל ולא לאורטופד ולמרות שהתובעת חזרה אליה מספר פעמים במשך הזמן היא לא ספרה לה על הבעיות ברגל עד יום 17.6.04 בו היא דיווחה לה שאובחנה אצלה מנלומה. היא גם הכחישה שהיא הפנתה את התובעת לד"ר רוטברט. היא הוסיפה כי לו התובעת הייתה אכן מתלוננת לפניה על המשך הכאבים ברגל, היא הייתה מפנה אותה למומחים הדרושים, כשם שהיא עשתה שעה שהתובעת פנתה אליה במשך השנים עם בעיות רפואיות אחרות.

17.       לאישוש טענותיה, צרפה ד"ר ללוש לתצהירה את תדפיסי הטיפול מתוך תיקה הרפואי של התובעת. מתוך תיעוד זה עולה כדלקמן: (א) ביום 20.11.02 פנתה התובעת אל ד"ר ללוש בשתי תלונות. האחת בגין הזעות יתר, והשנייה, בגין כאבים ברגל שמאל במשך מספר חודשים עם הפרעות בהליכה, אך ללא הגבלות. ניתן לתובעת טיפול תרופתי והיא לא הופנתה למומחה אחר. בשולי הרשומה נאמר כי המשך המעקב יהיה על פי הצורך. (ב) ביום 16.12.02 סיבת הפניה הייתה כאבי גרון וכולסטרול גבוה ונמדד לתובעת לחץ הדם שנמצא גבוה. שוב, לא נאמר דבר אודות הפצע ברגל או הטיפול שניתן לה בגינו. (ג) ביום 4.2.03 התובעת פנתה שוב למרפאה, אך ד"ר ללוש לא הייתה והחליפה אותה ד"ר אריאלה עופרן. הפעם סיבת הפנייה הייתה בעקבות נפילה ואף בביקור זה לא נאמר דבר אודות הפצע. (ד) ביום 3.3.03 פנתה התובעת למרפאה ונאמר שסיבת ההפניה הייתה כאבים ברגל ימין מהנפילה כחודש לפני כן. ושוב, התובעת לא אמרה דבר על הפצע בעקב רגל שמאל. (ה) ביום 25.6.03 היה ביקור נוסף לשם קבלת מרשם עבור תרופה להורדת הכולסטרול ותו לא. (ו) רק ביום 27.10.03 התובעת פנתה בתלונה כי במשך כשנה יש לה פצע בעקב והיא טופלה על ידי ד"ר קדם, ד"ר רוטברט וד"ר דניאל ולמרות הטיפולים שהיא קיבלה הפצע לא נרפא. בסעיף הבדיקות וההפניות נכתב כי היא הופנתה למומחה בתחום האורטופדיה. (ז) ביום 27.11.03 התובעת פנתה בתלונה שיש לה נזלת וכאבי גרון וכי הכולסטרול שלה עלה מאחר שהפסיקה טיפול תרופתי וכי עברה ממוגרפיה שממצאיה היו תקינים. לא דווח באותו ביקור מה עלה בגורל הפצע. (ח) ביום 19.02.04 התקיים ביקור רגיל לצורך הצטיידות במרשם תרופות, ושוב לא דווח על הפצע ברגל. (ט) ביום 7.4.04 שוב התקיים ביקור רגיל לצורך הצטיידות נוספת בתרופות, ושוב לא נאמר דבר על הפצע ברגל. (י) רק ביום 17.6.04 דווח על האבחון של המלנומה בכף הרגל.           

18.       בחקירתה הנגדית של ד"ר ללוש בבית המשפט עלה כי היא עלתה לישראל מצרפת לפני כ-20 שנה שם הוכשרה להיות רופאה כללית, ולא עברה בישראל את ההכשרה הנדרשת להיות רופאת משפחה, הדורשת תקופת התמחות נוספת של כ-4 שנים. חרף עובדה זו, היא משמשת אצל הנתבעת כרופאת משפחה. היא ציינה כי כשהגיעה לישראל היא התפלאה לראות כי אין לה אפשרות לראות במחשב שלה את הטיפולים שניתנו לחולה המבקר אצלה על ידי מומחים רפואיים אחרים, והחולים עצמם הם אלו שאמורים להעביר את המידע לידי רופא המשפחה שלהם היכן ביקרו ומה עלה בביקורי הרופאים השונים. היא גם אינה מתעניינת מיוזמתה אצל המטופל האם הוא ביקר אצל רופאים אחרים קודם לכן בעניין שלשמו הוא בא אליה. באשר להפניה לד"ר דניאל היא הסבירה כי על אף שב-99% מן המקרים ההפניה רשומה במחשב, במקרה של התובעת, לאחר שלא מצאה את שמה של ד"ר דניאל בטבלאות הנמצאות במחשב, היא הוציאה לתובעת הפנייה בכתב יד וציינה בה כי ההפניה היא לאורטופד זאת למרות שד"ר דניאל אינה אורטופדית או רופאה אלא פודיאטרית כירורגית במקצועה. את בחירתה להפנות את התובעת דווקא לד"ר דניאל הסבירה בכך, שהיא מטפלת טובה מאוד המומחית בתחומה, שהוא כף הרגל, ובכך שהעדיפה לא לערב כירורג נוסף שלא מכיר את המקרה אלא להמשיך את הטיפול אצל ד"ר דניאל שכבר טיפלה בתובעת בעבר. היא סברה באותו שלב כי יש לקבל חוות דעת של רופא מומחה, בין היתר על מנת לשלול את האפשרות שמדובר בגידול ממאיר סרטני, אך היא לא ראתה צורך לציין בפני התובעת כי ההפניה נעשית גם כדי לשלול חשש זה, כדרך שהיא נוהגת במקרים אחרים. היא נתבקשה להתייחס לביקור הראשון של התובעת בעניין הרגל ביום 20.11.02. בהקשר זה היא התעקשה כי לו התובעת הייתה מציינת בפניה כי היא טופלה על ידי ד"ר קדם, היא בוודאי הייתה מציינת זאת בתיעוד הרפואי, מאחר ומדובר במידע חשוב.

19.       בתצהירו של ד"ר קדם הוא ציין כי הוא רופא משנת 1963 ומומחה ברפואת עור ומין משנת 1970. הוא ציין כי ביום 15.10.02 התובעת הגיעה אליו בתלונה על סדקים בעקב שמאל ועל נשירת שער. הוא אבחן את הבעיה כיבלת "פלנטרית" ונתן לה טיפול תרופתי והורה לה למשוח שתי משחות על העקב. הוא ציין בפניה כי במידה ולא יחול שיפור במצבה עליה לשוב אליו לביקורת. ביום 10.4.03 הגיעה התובעת למרפאה פעם נוספת ובבדיקה זו הוא מצא כי היא סובלת מזיהום והוא נתן לה טיפול תרופתי נוסף שכלל טיפול במשחה. הוא טען כי בביקור זה התובעת לא ציינה בפניו כי מדובר בנגע שלא נרפא מאז הביקור הראשון, דבר שהתיישב עם העובדה שעבר זמן ניכר בין שני הביקורים. אף הפעם ציין בפני התובעת כי במידה ולא יחול שיפור במצב עליה לחזור לביקורת נוספת, אך התובעת לא חזרה אליו לביקור נוסף. באשר לטענת התובעת כי היא נמנעה לחזור לביקורת אצלו מפאת אסון שפקד אותו, טען כי אין ממש בטענה זו, שכן באותה תקופה הוא נטל עשרה ימי חופשה בלבד כך שלא הייתה כל מניעה שהתובעת תבקר במרפאתו. מה גם שהיא יכלה לפנות לרופא אחר בעת היעדרותו. מהתיעוד הרפואי שהוא צירף לתצהירו אכן עלה שהתובעת ביקרה במרפאתו ביום 15.10.02 כשבשולי בדיקה זו נאמר שעליה לחזור אליו לפי הצורך. כן תועד ביקור נוסף ביום 10.4.03 שגם שם נאמר אותו דבר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ