פס"ד בעניין ערעור לביטול ההכרזה על קטין בר אימוץ

השופטת ח' בן עמי:

1.         ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ש' אלבז) ביום 25.6.02, לפיו נקבע כי תנאי סע' 13(א)7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) התמלאו לגבי הקטין - בנה של המערערת, והוא הוכרז בר אימוץ.

            עוד נקבע בפסק הדין, כי תוצאות האימוץ יצומצמו באופן שיתאפשר קשר בין הקטין למערערת, והכל לפי שיקול דעת פקיד הסעד לחוק האימוץ אשר ילווה את הקטין, וכי "צימצום תוצאות האימוץ הינם בכפוף לכך שתימצא לקטין משפחה מאמצת שתסכים לתנאים אלה, בפרק זמן סביר".

2.         המערערת עותרת לביטול ההכרזה על הקטין בר אימוץ. לחלופין, היא עותרת, כי תינתן לה "הזדמנות אחרונה להוכיח את כנותה ונכונותה לגדל את בנה", באופן

שפסק הדין יעוכב לפרק זמן של שישה חודשים וככל שלאחר פרק הזמן האמור יוכח, כי המערערת מתנהלת באופן ראוי ותקין ביחס לקטין - תבוטל ההכרזה לענין אימוצו.

3.         כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין, נולדה המערערת (ילידת 1958) למציאות חיים קשה וגדלה בצל עוני, אלימות ומצוקה. טרם הגיעה לגיל 18 היא נישאה נישואי בוסר, מהם נולדו לה שלוש בנות - שהינן בגירות כיום. בשנת 1993 משהגיעו הנישואין לקצם -  נותרו הבנות במשמורת האב.

            גם מהלך חיי המערערת לאחר הגרושין היה רצוף קשיים שהתאפיינו בהעדר יציבות תפקודית בתחומי החיים השונים, כשאת האחריות למצב השליכה על אחרים.

            בשנת 1999 הכירה המערערת את אבי הקטין. השניים התגוררו יחד, והמערערת  הרתה לו. בהיותה בחודש התשיעי להריונה היא הגיעה ללשכת הרווחה, ובהעדר דיור או אמצעי מחיה, הצהירה על רצונה למסור התינוק שיוולד לאימוץ.

4.         משנולד הקטין, ותוך שהמערערת נעזרה בסיוע מבני משפחתה היא שכרה דירה וקבלה את התינוק לחזקתה, אך עד מהרה פונתה ממקום מגוריה משלא שילמה דמי שכירות. ביום 11.2.01 הגיעה המערערת עם הקטין ללשכת הרווחה, ושהתה שם יום שלם, תוך שהיא מסרבת לעזוב את הלשכה או לקחת את הקטין למעון היום אליו היה רשום עד שיימצא לה דיור הולם. במהלך היום התרשמו עובדי הלשכה, כי המערערת מזניחה את הקטין ואינה דואגת להאכילו.

            למחרת, ובעקבות האירוע, פנתה פקידת הסעד לחוק הנוער, לבית המשפט לנוער בבקשה למתן צו להוצאת הקטין מחזקת אמו. בית המשפט לנוער נענה לבקשה והקטין הועבר למשפחת אומנה (קלט).

באותה תקופה, עברה המערערת, לבקשת שירותי הרווחה, אבחון על ידי הפסיכיאטרית ד"ר אירנה פינקלשטיין, ועל ידי הפסיכולוג ד"ר אבינועם תדמור. בחוות הדעת שנערכה על ידי ד"ר פינקלשטיין, מיום 15.2.01, נאמר, בין היתר: " תובנה חלקית למצבה, היא קושרת את כל הבעיה אך ורק למצוקה כלכלית... כוחות EGO דלים, מידה רבה של חוסר בגרות, יכולת נמוכה להתארגנות, מסתבכת בסוג של פעולות חסרת שיקול דעת ושיפוט שמביאים אותה למצבים קשים... סובלת מהפרעת אישיות, אינה יציבה מבחינה רגשית, קווים תלותיים" (עמ' 2 לחווה"ד). באבחון מיום 7.3.01 שנערך על ידי ד"ר תדמור נאמר, כי "[המערערת] סובלת מהפרעת אישיות גבולית... בנוסף... יש לל' קשיים קוגניטיביים ורגשיים אשר בעטיים אין היא מסוגלת למלא באופן רצוי את תיפקודה כהורה לבנה מ'... אין לל' מודעות ותובנה לחלקה ואחריות למצב והיא מאשימה את כל הסובבים אותה במצב" (עמ' 9-10 לחווה"ד). לאור האמור הערכתו של ד"ר תדמור היתה, כי " אין כיום ל[מערערת] את היכולת ההורית הנדרשת לטפל בבנה מ' ועל שירותי הרווחה למצוא פתרונות אחרים עבורו" (עמ' 10 לחווה"ד).

5.         בינתיים, משקיבלה המערערת מבני משפחתה סיוע לתשלום שכר-דירה, פנתה לבית המשפט לנוער בבקשה להחזרת הקטין לרשותה. בקשתה נעתרה, ואולם גם משהוחזר הקטין לרשותה לא דאגה המערערת כי יבקר בקביעות במעון. יתר על כן, שוב חזר אותו דפוס אופייני של התנהגות, לפיו המערערת לא עמדה בתשלום דמי השכירות, פונתה מדירת מגוריה ועברה להתגורר במלון, תוך שלשרותי הרווחה הגיעו דיווחים על הזנחת הקטין.

למרות כל אלו הורה בית המשפט לנוער, כי הקטין יישאר ברשות המערערת, אף כי זו חוייבה להביאו באופן סדיר למעון ולהשאירו בכל עת בהשגחת מבוגרים.

דא עקא, גם משהביאה המערערת את הקטין למעון, לא פעם היא סרבה לקחתו בשעה היעודה, משסורבה בקשתה לקבל סיוע לצהרון או להסעות הקטין למעון.

6.         ביום 2.10.05 הגיעה המערערת עם הקטין - אז בן שש שנים וחצי - ללשכת הרווחה, כשהיא מצויידת בתיק ובו בגדים לקטין. המערערת הבהירה לעובדות הלשכה, כי באם לא תקבל באופן מיידי מפתח לדירה, הקטין יושאר בלשכה. משלא קיבלה המערערת את מבוקשה היא עזבה את הקטין במקום והלכה לדרכה. בעקבות כך פנתה פקידת הסעד בבקשה להוצאת צו חירום, והקטין הועבר למשפחה אומנת. בדיון שהתקיים בבית המשפט לנוער ביום 9.10.05 ביקשה המערערת, כי הקטין יוחזר אליה תוך שהצהירה שיש לה דיור הולם. בית המשפט נעתר לבקשה, תוך שאישר את צו החירום שהוצא לקטין, אולם המערערת לא באה לקחת את הקטין ויום לאחר מכן הוחלט על המשך החזקת הקטין במשמורת רשויות הסעד. ששה ימים לאחר מכן הועבר הקטין למכון " שוסטרמן", שם הוא שוהה עד עצם היום הזה.

7.         ביום 28.9.06 הגישה המשיבה בקשה להכרזת הקטין בר אימוץ. במסגרת הדיון בבקשה מונה הפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב, כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת המערערת והקטין. בחוות דעתו של ד"ר גוטליב מיום 23.1.07, נאמר, כי על אף שכיום המערערת מסוגלת לספק לקטין צרכים פיזיים בסיסיים, אין היא מסוגלת להעניק לו צרכים נפשיים והתפתחותיים או גירויים חברתיים, היא אינה קולטת את צרכי הקטין ואת השלכות מעשיה בעבר על מצבו הנפשי ואינה מודעת ל"דפוס" הנטישה והשימוש בקטין לצורך השגת מטרות כלכליות. בהתייחס לאמור מסקנת המומחה היתה כי " ניתן לקבוע כי אין לגב' א' את המסוגלות ההורית