ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (כב' השופט עדן), מיום 23.11.2008, לפיה התקבלה בקשת המשיבים למתן צו למניעת פעולות, בהתאם לסעיף 246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן - "החוק").
בהתאם לצו, נאסר על המערערת או מי מטעמה, לבצע פעולות הכנה במגרש 2 (להלן -"המגרש") במתחם "ביג" באילת, לצורך שימוש עתידי למטרות מסחר, לרבות פעולות הכנה לשימוש במגרש או בחלקו, להפעלת בתי העסק "אייס", "אוטו-דיפו", או "מחסני תאורה".
בפתח הערעור טענה המערערת, כי הנושא לא היה מובא לבית המשפט, אלמלא מחלוקת שנתגלעה בינה לבין הועדה המקומית בענין היטל השבחה, והתכחשותה של זו האחרונה לפרשנות שניתנה על ידה לייעוד המגרש בהליכים קודמים.
לטענתה, החלפת טיעוניהם של המשיבים בנוגע לייעוד המקרקעין, נובעת משיקולים זרים של היטל השבחה, תוך שימוש בצווים מנהליים הרסניים ובכוחות דרקוניים לעצירת פעולות הבניה במקרקעין, עד כדי חוסר ניקיון כפיים ופעולה בחוסר סמכות מובהק מצד הרשות המקומית.
מדובר בטענות קשות שהמערערת מטיחה במשיבים, אך כפי שיובהר להלן הן טענות משוללות יסוד, ולא נועדו אלא לשרת את מטרותיה של המערערת עצמה.
תמצית העובדות
המערערת היא בעלת זכויות במקרקעין הידועים כחלקות 51 ו-52, בגוש 40029, מגרשים 1,2 בהתאמה, על פי תכנית מתאר לעיר אילת, מס' 101/02/2 (להלן - "תכנית המתאר"). מדובר במקרקעין המצויים בכניסה הצפונית לאילת, המהווים חלק ממתחם הקרוי "אזור התעשייה הישן אילת".
המערערת הקימה על מגרש 1 מרכז מסחרי הידוע בשם "ביג", בעקבות היתר לשימוש חורג, שניתן לה על ידי הועדה המקומית. הקמתו של המרכז המסחרי לוותה בהליכים משפטיים רבים, אשר בסופם קבע בית המשפט העליון בעע"מ 402/03
עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה, מחוז הדרום, פ"ד נח(3) 199(להלן: "עע"מ 402/03), כי אין לאפשר הקמתו של המרכז המסחרי במסגרת היתר לשימוש חורג, ועל המערערת לפעול לקידומה של תכנית מפורטת, שתסדיר את השימושים המותרים במקרקעין.
בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הוכנה ע"י המערערת תכנית מפורטת מס' 30/105/03/2, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 27.9.2005 (להלן: "התכנית המפורטת").
התכנית המפורטת סיווגה את מגרש מס' 1 בייעוד "שטח למסחר", ונקבע בה כי:
"אזור זה ישמש להקמת מרכז מסחרי ומבני אחסנה. באזור זה יותרו השימושים הבאים: תותר הקמת מבנים למסחר, שירותים ואחסנה כגון: מחסני מכר ושירותי אוכל ומזון, ביגוד או כל חנות אחרת. כן תותר הקמת אולמות תצוגה, שירותי רכב ומשרדים המשרתים את התכליות הנ"ל".
לגבי מגרש 2, צוין בתכנית המפורטת הייעוד "אזור תעשייה ומלאכה", ונקבע כי:
"השימושים המותרים: בתי מלאכה ושטחי מלאכה, בתי חרושת וחצרותיהם, בניינים ושטחי החסנה, בנייני עסק ומשרדים, דרכים ושטחים ציבוריים פתוחים".
מגרש 3, שאינו נוגע לענייננו ומצוי בבעלות המינהל, סווג בייעוד "משולב מסחר ומלאכה".
בחודש פברואר 2006, הגישה המערערת בקשה להיתר בנייה, במגרש מס' 2. בבקשה צוין, כי השימושים המבוקשים הם
"מוסך, מחסן למכירת חומרי בניין ובנייני עסק" (נספח ג' לערעור).
ביום 12.8.2007, ניתן היתר הבנייה מס' 135/07, בו נקבע כדלקמן:
"1. הריסת חלקי מבנה בשטח 2828.64 מ"ר
2. שינוים במבנה קיים ותוספת שטח עיקרי של 133.82 מ"ר, ושטח שירות של 1116.08 מ"ר
לתעשייה ומלאכה בלבד" (ההדגשה שלי - ד.א.).
המערערת התקשרה עם קבלן מבצע, והחלה לבצע את עבודות הבנייה במגרש 2. לאחר קבלת ההיתר, התקשרה המערערת בהסכם שכירות עם "אייס" רשתות שיווק בע"מ (להלן : "אייס"), לפיו תשכור "אייס" מהמערערת חלק מהמבנה שיוקם על מגרש 2, לצורך פתיחת סניף של "אוטו-דיפו" ו-"אייס קנה ובנה".
מהנדס העיר, אדר' שלמה נער, פנה במכתב לב"כ המערערת ביום 9.1.2008, בעקבות פרסום כתבה במקומון העיר "ערב-ערב" באילת, שממנה עלה, כי המערערת מתעתדת להשתמש במקרקעין לעסקים כדוגמת "אייס" ו"אוטו-דיפו". במכתב נאמר, כי היתר הבנייה ניתן למלאכה ותעשייה בלבד, ונתבקשו הבהרות מאת המערערת (נספח ד' לתגובת המשיבים).
ב"כ המערערת השיב במכתבו מיום 23.1.2008, כי במקרקעין ייעשה שימוש: