פס"ד בדבר סמכותו הבינ"ל של בימ"ש בישראל בנושא מתן צוי ירושה

            השופט ד"ר קובי ורדי:

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופט ס.נ יצחק שנהב) מיום 4/3/08 ועל החלטתו מיום 29/1/08 בת.ע 109310/06, 109311/06 ו-109312/06.

            הסוגיות שמעלה ערעור זה הינה סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל ליתן צו ירושה גם לגבי נכסיו של מנוח הנמצאים בחו"ל, וזאת בעת שמקום מושבו של המנוח בעת פטירתו היה בחו"ל, או שמא הסמכות במקרה זה מוגבלת לנכסי העזבון המצויים בישראל, ובמידה וישנה סמכות כזו - מהו הפורום הנאות במקרה הספציפי.

            העובדות והמחלוקות

2.         מדובר בעזבונו של המנוח א. צ'. ז"ל (להלן: "המנוח") שנפטר ביום 19/8/03 בהיותו בן 86 שנה ומענו ומקום פטירתו היה באקוודור. המנוח הותיר אחריו אלמנה (המערערת 1) ושלושה ילדים (המערערים 2 ו-3 והמשיבה).

המנוח היה עתיר נכסים וממון בישראל ומחוץ לישראל ולמרות שיש מחלוקת בין הצדדים לגבי היקף נכסי העזבון, אין חולק כי חלקו הארי של העזבון מצוי מחוץ לישראל.

3.         המשיבה טענה שעקב תאונה בשנת 1990 נכנס המנוח למצב של תרדמת מוחלטת ואחיה - המערערים 2 ו-3, תפסו את השליטה הבלעדית בעסקיו. עם פטירתו ביקשה מהם לקבל את חלקה בנכסי העזבון אך הם התעלמו ממנה והמשיכו לעסוק בעסקי ובנכסי העזבון כשלהם.

ביום 26/11/06 הגישה המשיבה בקשה למינוי מנהל עזבון זמני וכן בקשה לצו ירושה שהמערערים התנגדו לה וכן התנגדו לבקשה למינוי מנהל עזבון ושם טענו כי סמכותו של בית המשפט בישראל מוגבלת לנכסי העזבון המצויים בישראל בלבד.

בהסכמת הצדדים מונה עו"ד טוביה ארליך למנהל עזבון זמני לצורך ייצוג העזבון בשני הליכים תלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד בנק דיסקונט.

4.         המחלוקת בין הצדדים, המתמקדת בשאלת סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל לדון בירושת המנוח, ובכללם בנכסי העזבון המצויים מחוץ לישראל, נעוצה בפרשנות סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" או "החוק") שלהלן לשונו: "בית המשפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל".

5.         המשיבה, ביקשה שבית המשפט יגן על נכסי העזבון מפני המערערים כדי שתקבל את חלקה בעזבון והדגישה את לשון סעיף 136 לחוק המדבר על שתי חלופות שבהן מוסמך בית המשפט בישראל לדון בירושת אדם.

חלופה ראשונה שמושבו ביום מותו היה בישראל וחלופה שניה שהניח נכסים בישראל, כאשר כל חלופה עומדת בפני עצמה ("או") תוך התבססות על פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 171/68 חאנזאליס נ' בית הדין של הכנסיה הפטריאכית היוונית אורתודוכסית וקסטנדינוס ניקולא פאפאדופולוס, פ"ד כג(1) 260 (להלן: "פס"ד חאנזאליס") וכן על ע"א 598/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(2) 473, (להלן: "פס"ד כהנא").

המשיבה מדגישה גם, שלא מדובר בעזבון בנכסים זניחים בישראל אלא ברכוש של כ-11 מליון ש"ח, ומרבית הזיקות הינן לבית המשפט בישראל, כאשר העזבון משתרע על פני מספר מדינות בעולם, והעזבון והיורשים מעורבים במספר הליכים משפטיים בענין רכוש העזבון המתנהלים בישראל, חלקם ביוזמתם של המערערים.

6.         לעומתה, המערערים טוענים שיש לפרש את סעיף 136 לחוק הירושה באופן שהסמכות הבינלאומית של בית המשפט בישראל ביחס לנכסי העזבון, הן בארץ והן בחו"ל, הינה רק ביחס למוריש שמקום פטירתו היה בישראל, ולא במקרה של מוריש שמקום מושבו בעת פטירתו היה בחו"ל והניח נכסים בישראל, שאז תהיה הסמכות לבית המשפט אך ורק על הנכסים בישראל.

זאת, כשהם מנסים לטעון כי גם לפי פס"ד חאנזאליס וכהנא לא מתבקשת ההלכה המצויינת ע"י המשיבה. זאת כאשר עיקר העזבון (בשווי של עשרות מליוני דולרים) מצוי בחו"ל.

לטענת המערערים, פרשנותם לענין סעיף 136 לחוק, המצמצמת את סמכות בית המשפט בישראל לדון בנכסי עזבון בחו"ל, רק במקרים שמקום מושבו של המנוח ביום מותו בישראל, מיושמת גם בבתי המשפט לענייני משפחה, באופן שהם מגבילים את צווי הירושה של מנוחים שמקום מושבם היה בחו"ל והותירו נכסים בישראל, אך ורק לגבי הנכסים בישראל.

לגבי הפורום הנאות, טוענים המערערים כי מירב הזיקות במקרה זה מצביעות על כך שהפורום הנאות הינה מדינת אקוודור שם היה מקום מושבו הקבוע של המנוח, שם הדין החל על ירושתו, שם היה מרכז חייו ומקום ניהול עסקיו, מרבית היורשים נמצאים שם וכן אלמנתו הזכאית לפי הדין באקוודור למחצית רכושו של המנוח (ועל כך אין מחלוקת) כשהאלמנה ושני אחי המשיבה הינם אזרחי ותושבי אקוודור (המשיבה הינה תושבת ישראל), ועיקר רכוש העזבון נמצא בחו"ל, כאשר גם אם בית המשפט בישראל היה מקנה למנהל העזבון סמכות לפעול לגבי נכסי העזבון בחו"ל - לא ניתן היה להפעילה הלכה למעשה, כאשר בכל מדינה קיימות הוראות דין מיוחדות לגבי הרכוש.

            החלטת בית המשפט קמא

7.         בית המשפט קבע כי לשון סעיף 136 לחוק הירושה ברורה ומדברת על שתי חלופות שוות ומקבילות ("או") שבכל אחת מהן קמה סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל לדון בירושת כל נכסי המוריש, הן במקרה שמקום מושבו של המוריש בעת מותו בישראל (החלופה הראשונה), והן במקרה שהניח נכסים בישראל (החלופה השניה), כך גם נקבע בפס"ד חאנזאליס ועל הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפס"ד כהנא.