פתח דבר:
1. המבקש הגיש שתי בקשות; האחת לצו ירושה אחר עזבון המנוחה ח.ע.א. ז"ל (להלן: "
המנוחה"), ואילו והשניה להוכחת מותה של אותה מנוחה.
המנוחה הינה דודתו של המבקש ובמסגרת הבקשה להצהרת והוכחת מוות התבקש בית המשפט להצהיר, כי המנוחה נפטרה בשנת 1948 בנצרת, עוד לפני שקיבלה תעודת זהות ישראלית.
אי לכך, עתר המבקש למתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה המכריז על יורשיה על פי דין כזוכים בעזבונה, כאשר הוא נמנה על יורשים אלה, בהיותו בנה של המנוחה מ. ז"ל, היורשת הבלעדית של המנוחה.
להשלמת התמונה יצוין, כי המנוחה רשומה כבעלים של מחצית הזכויות בחלקה ___ גוש ___ מאדמות הכפר יפיע.
2. המשיבים מתנגדים לבקשות, ולדידם המנוחה הינה נפקדת בהתאם לתצהיר שני מוכתרים של הכפר יפיע שנערך בשנת 1955, כאשר שמה של המנוחה מופיע במסגרת אותה רשימה של אנשים שונים מן הכפר, שעל פי המוכתרים הם בגדר נפקדים.
זה המקום לציין, כי התצהיר נערך בערבית, כאשר רואים בבירור כי שמה של המנוחה הוסף שם מעל לשורה המיועדת לרישום השם, שכן בשורה זו נרשם שמה של אחרת "ו.ק.ח.ג'.", אולם שם זה נמחק על ידי מתיחת שני קווים מעליו ומעל השם הזה נרשם שמה של המנוחה. כבר כאן יצוין, כי חתימת המוכתרים מופיעה בשולי הרשימה וליד התיקון האמור לא מופיעה כל חתימה של מי מבין שניהם.
המסגרת הנורמטיבית :
3. אין חולק, כי הבקשה להצהיר על מותה של המנוחה הוגשה בהתאם להוראת סעיף 68 (א) לחוק הירושה ולא לפי חוק הצהרות מוות, תשל"ח - 1978, שכן המבקש אינו טוען, כי המנוחה היא בגדר "נספה", "נספה שנות השואה" או "נעדר" בהתאם להגדרת מונחים אלה על פי סעיף 1 לחוק הצהרות מוות.
כזכור, המבקש טוען, כי המנוחה נפטרה בארץ בשנת 1948 והיא נקברה בבית הקברות הישן בנצרת.
4. קביעת המוות מכוח סעיף 68 (א) לחוק הירושה, היא אינצידנטלית, ואין כוחה יפה כהצהרת מוות ישירה על פי חוק הצהרות מוות (ראה תמ"ש (ת"א) 12660/99
קוקוטק נ' היועץ המשפטי, דינים משפחה א' 906, קראוס, דיני ירושה, עמ' 293 (ה)).
במקרה שלנו אין חולק, גם על פי המשיבים, כי המסגרת המתאימה לבירור סוגיה זו, היא על פי סעיף 68 (א) לחוק הירושה ולא על פי חוק הצהרות מוות, שכן אין שום מסגרת נורמטיבית אחרת בגדריה ניתן לברר סוגיה זו.
לא רק זאת אלא שעל פי סעיף 68 (א), הוכחת מותו של אדם וזמן מותו, תהא על דרך הגשת תעודת מוות או הצהרת מוות. כאמור, הצהרת מוות על פי חוק הצהרות מוות אינה אפשרית במקרה שלנו, ונותרה, איפוא, עוד בטרם יתאפשר למבקש להוכיח את פטירתה של המנוחה בדרך אחרת, להציג תעודת מוות. אלא שבמקרה שלנו, הן על פי המבקש והן על פי המשיבה, לא ניתן לקבל תעודה כזו מן הטעם הפשוט לפיו, על פי המבקש, המנוחה נפטרה ב- 1948 ובאותם מועדים טרם הוסדר נושא הנפקת תעודות פטירה, בעוד שעל פי המשיבה המנוחה נפטרה באחת מארצות ערב.
בנסיבות אלה, אפשרתי למבקש להוכיח את עובדת פטירתה של המנוחה בדרך אחרת. כאן עולה השאלה מהן הראיות שעל מבקש, במקרה דוגמת זה, להביא כדי להרים נטל הוכחת עובדת מותו של אדם וזמן מותו?
מקריאת סעיף 68 (א) לחוק הירושה, עולה באופן ברור, כי דרך המלך להוכחת עובדת מותו של אדם וזמן מותו היא על ידי הגשת תעודת מוות או הצהרת מוות. סעיף זה ממשיך ומורה, כי בית המשפט יאפשר הוכחת עניין זה באופן אחר מטעמים מיוחדים שיירשמו.
למקרא דברים אלה, אי אתה למד אלא זאת. הוכחת עובדת מותו של אדם וזמן מותו "באופן אחר", מתאפשרת במקרים חריגים וכפוף להצגת ראיות סובסטנטיביות, כבדות משקל. במילים אחרות, על המבקש לעמוד בנטל הוכחה מוגבר, וזאת לעומת אותם מקרים של הוכחת עובדת המוות וזמנו בדרך הרגילה באמצעות תעודת מוות או הצהרת מוות שעם הצגתן יוצא המבקש ידי חובת ההוכחה והשכנוע.
"נפקד" ו"נכס נפקד":
5. חוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 מורה בסעיף 1 (ב) :
"'נפקד' פירושו -