פניקס חברה לביטוח בע"מ נ' דורי ואח'

החלטה

בפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגישה המבקשת – צד ג', על החלטתה של כב' רשמת ההוצל"פ נעמה פרס מיום 30.5.11, בתיק הוצל"פ 01-41004-07-5, לפיה מצאה הרשמת בנסיבות העניין להורות כי בהתאם לסעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), על המבקשת לפנות לבית המשפט המוסמך ולטעון בפניו את טענותיה באשר לשיעבוד אשר מימושו מתבקש בפניה.

בהתאם להחלטתי מיום 13.7.11, הוגשה תגובת המשיבים 1-2 לבקשה. המבקשת הוסיפה והגישה תשובה לתגובה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים שבפניי הינה בשאלה על מי מהצדדים מוטלת בנסיבות העניין החובה לפנות לבית המשפט המוסמך.

העובדות הצריכות לענייננו וכן הנימוקים אשר עמדו בבסיס החלטתה של הרשמת הנכבדה הינם כדלקמן:

בקשות הצדדים בפני הרשמת הוגשו במסגרת בקשה למימוש אגרת חוב אשר נרשמה כדין ברשם החברות ביום 2.2.04 במסגרתה שיעבדה המשיבה 3 (להלן: "החייבת"), בשעבוד ראשון את כל תיק הביטוחים שלה אצל המבקשת, לרבות כל העמלות מכל מין וסוג שהוא המשתלמות לה כסוכן וכן כל הזכויות הקיימות ו/או העתידות לקבלת כל סכום או זכות מאת המבקשת..

במסגרת הבקשות שהוגשו בפני הרשמת, טוענת המבקשת, בין היתר, כי השעבוד הנ"ל לא תפס דבר וכי קודם לרישום השעבוד נוצרו לחייבת חובות כלפיה, אותם היא מבקשת לקזז.

הצדדים מסכימים כי טענות הקשורות לתוקף השעבוד, קיומו של נכס בר מימוש, וזכויות אחרות נטענות של הפניקס, צריכות להתברר בפני בית המשפט המוסמך.

המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלה מי מבין הצדדים צריך ליזום הליך משפטי לבירור הטענות. המבקשת טוענת כי על המשיב 1 (להלן: "כונס הנכסים"), ליזום תביעה מתאימה שכן הוא נכנס בנעלי החייבת ואי לו יותר ממה שיש לחייבת. המשיבה 2 (להלן: "הזוכה"), וכן כונס הנכסים, טוענים מנגד כי על המבקשת ליזום הליך משפטי מתאים, שכן עסקינן בהליך מימוש משכון שאמור להיות הליך מהיר ויעיל, ואין לעכבו על נקלה.

בהחלטה, מצאה הרשמת לאמץ את עמדתם של כונס הנכסים והזוכה, תוך כך שהדגישה כי עניין לנו בהליך מימוש משכון השונה מגביית חוב רגיל בהליכי הוצל"פ.

מוסיפה הרשמת וקובעת כי בעניינו תיק המימוש נפתח בשנת 2007, כאשר בשנת 2009 ניתנה החלטה המורה על מימוש הנכסים המשועבדים באמצעות עריכת מכרז סגור. מאז שנת 2009 ועד עצם היום לא קוים מכרז סגור ולמעשה הליך מימוש השעבוד לא מבוצע כלל ועיקר.

בהתאם לאמור קובעת הרשמת כי: "במצב דברים זה ומכח הפרשנות הראויה לטעמי של סעיף 57 לחוק ההוצל"פ, נראה לי לנכון ולצודק בנסיבות העניין להורות לצד ג' (הפניקס) ולא לכונס הנכסים לפנות לבימ"ש מוסמך ולטעון בפניו את קשת טענותיו באשר לשיעבוד שמימושו מתבקש בפניי".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי החלטת הרשמת הנכבדה בדין יסודה, ולפיכך דינה של הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

החלטתה של הרשמת הנכבדה הינה מפורטת ומנומקת ונסמכת על הוראת הדין ואין לי אלא להצטרף לנימוקים העומדים בבסיס החלטתה.

במסגרת טענותיה טוענת המבקשת כי חובת הראייה מוטלת על המשיבים 1-2 כ "תובעים", וכן כי המשיבים נכנסים בנעליה של החייבת. ואולם, המדובר בטענות כלליות, על פיהן מתעלמת המבקשת כליל מהוראתו הספציפית של סעיף 57 לחוק ההוצל"פ בכל הנוגע לטענותיו של צד שלישי במסגרת הליך בו נתנה כונס נכסים על נכס , כמו גם מהתכלית העומדת ביסודו של הליך מימוש המשכון במסגרת ההוצאה לפועל לפיה המדובר במנגנון שנועד לאפשר לנושה לקבל את הכספים המגיעים לו בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות.

סעיף 57 לחוק ההוצל"פ קובע כדלקמן:

"טען צד שלישי שיש לו זכות בעלות או זכות אחרת בנכס שנתמנה לו כונס נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות לכונס בדבר מילוי תפקידו לגבי אותו נכס בשים לב לאותה זכות, ורשאי הוא להשהות פעולה בנכס כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית המשפט לעניין זכותו; רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את ההשהיה במתן ערובה להנחת דעתו".

בנקודה זו אפנה לדברים אשר נכתבו בקשר עם סמכותו של רשם ההוצל"פ בגדר הסעיף הנ"ל, בספרו של ד' בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית בעמ' 595, שם נקבע כי:

"הרשם איננו מוסמך לעכב את הליך מימוש המשכון לחלוטין, ולכל היותר הוא יכול להשהות את הליך המימוש לימים אחדים כדי לאפשר לבעל הדין המעוניין בכך להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך , למשל לעניין תוקפו של שטר המשכון, וכן גם בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל". (ראה עוד בספרו של בר אופיר בעמ' 590-602).

בשולי הדברים אציין כי טענותיה של המבקשת כי אין להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 57 לחוק ההוצל"פ כלל אינן נהירות לי. ברי כי אין לא כלום בטענותיה לפיהן אין לראות בה צד ג' (?) או כי אין היא טוענת לזכות כלשהיא בכספים (כאשר בפיה טענת קיזוז).