פסק דין
רקע ותמצית טענות הצדדים
לפני מספר תביעות המתנהלות בין הצדדים שלפניי שהדיון בן אוחד.
בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש תביעה כספית (ת.א 7095/06) על סך 118,403 ₪. התובענה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, נגד חברת גן הטעם בעיר (להלן: "גן הטעם") ושלושה בעלי עניין בה, בהתאם להגדרת המונח בחוק ניירות ערך, תשכ"ח- 1968. במסגרת התובענה טען הבנק, כי גן הטעם לא פרעה הלוואה על סך 400,00 ש"ח אשר הוא נתן לה ביום 2.9.03. לטענת הבנק, היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה האמורה עומדת על סך של 118,043 ₪, נכון ליום 7.8.06.
הבנק הגיש תביעה כספית נוספת (ת.א 6738/06) נגד אותם נתבעים. במסגרת תובענה זו, אשר הוגשה אף היא בהליך של סדר דין מקוצר, טען הבנק, כי ביום 28.9.98 הוא פתח לחברת פנינת העיר הנוצצת בע"מ (להלן:"פנינת העיר") חשבון עו"ש שמספרו 381004. לטענתו, בעת פתיחת החשבון חתמה פנינת העיר על בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כללים לניהול חשבון. הבנק טוען, כי מאז פתיחת החשבון הוא נתן אשראי בצורה של משיכות יתר. התובענה הוגשה על סך של 407,552 הסכום המהווה לטענת הבנק את יתרת החוב בחשבון העו"ש, נכון ליום 1.7.06.
התובענה השלישית (ת.א 6855/06) הוגשה על ידי הבנק נגד וול איגור, אשר הינו הנתבע מס' 4 בשתי התובענות המפורטות לעיל, ונגד וול סבטלנה. התובענה האמורה הוגשה על סך 7,757 ש"ח. לטענת הבנק, יתרת החוב בחשבון העו"ש, נכון ליום 7.8.06, כולל ריבית עד ליום 1.7.06, עומדת על סך 7,757 ₪. לטענת הבנק בסיכומיו, החוב בחשבון זה נפרע לאחר הגשת התביעה. לפיכך אין עוד מקום להידרש לתביעה זו.
תובענה נוספת (ת.א. 5033/07) הגיש הבנק נגד וול גנאדי ורעייתו וול ג'אנה על סך 13,542 ש"ח בגין יתרת החוב בחשבון העו"ש נכון למועד הגשת התביעה.
הדיון בשלוש התובענות המפורטות לעיל, אוחד בהתאם להחלטת כבוד הרשמת שרקאוי מיום 15.3.07. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. במסגרת הבקשה טענו, כי הבנק פעל בניגוד לחוק שעה שהתנה מתן שירות בשירות ללא קשר עסקי סביר והפר הסכם לגבי מסגרות אשראי. כן, העלו המבקשים טענה לפיה פקידי הבנק התערבו באופן פסול במכירת נכסים השייכים לגן הטעם. בהחלטה מיום 3.2.08 קבעה כבוד הרשמת שרקאוי, כי הנתבעים הציגו הגנה בעלת סיכוי. בנסיבות אלו, נתנה לנתבעים רשות להתגונן, בהתאם לטענות המפורטות לעיל.
חברת פנינת העיר הנוצצת (להלן: "פנינת העיר") וחברת גן הטעם בע"מ (להלן: "גן הטעם") (הנתבעות מס' 1 ו-2 בת.א 6738/06 ות.א 7095/06) הגישו תביעה (ת.א 7455/05) נגד הבנק. עסקינן בתובענה כספית על סך 312,606 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.
במסגרה תובענה זו, טענו פנינת העיר וגן הטעם (להלן: "החברות"), כי הן חברות פעילות בתחום המזון. מכתב התביעה עולה, כי מחזורה העסקי של פנינת העיר בשנים 1998-2003 היה כ- 3.2 מיליון ₪ ומחזורה העסקי של גן הטעם בשנים 2001-2003 היה 4.2 מיליון ₪. לטענתן, הן חשבונותיהן העסקיים והן החשבונות הפרטיים של בעלי מניותיהן התנהלו בסניף של הנתבע בנצרת עילית.
החברות טוענות, כי במהלך השנים התנהלו חשבונות הבנק האמורים על מי מנוחות. לטענתן, בשנת 2004 התחלפו מנהל הסניף ומנהל המחלקה העסקית, אשר באחריותו הישירה נמצאים חשבונותיהן. לטענת החברות, המנהלים החדשים הבהירו להן, כי המדיניות כלפיהן וכלפי בעלי מניותיהן לא תשתנה. לטענתן, על אף האמור חל שינוי חד בהתנהלות מנהל המחלקה העסקית, מר יחיאל ברנר (להלן: "יחיאל"), כלפיהם. החברות טוענות, כי יחיאל החל לקצץ את מסגרות האשראי שלהן, לראשונה לא כובדו שיקים אשר נמשכו מחשבונותיהן, כל זאת על אף שלא חל שינוי לרעה בפעילותן העסקית.
עוד טוענות החברות, כי מומשה והוזרמה לחשבונה של גן הטעם תוכנית חסכון בסך 185,000, ללא אישור או יידוע של בעלי החשבון אשר הינם מנהלה של גן הטעם ואשתו. לטענתן, הכסף הוחזר לאחר התערבות בא כוחן הקודם ואובדן משמעותי של ריבית ומיסים.
לטענת החברות, בשל פעולותיו האמורות של הבנק חלה ירידה מסוימת בהיקפי פעילותן ועל כן הן ובעלי מניותיהן החליטו על מכירת סופרמרקט שהפעילה גן הטעם. לטענתן, הוחלט למכור את העסק האמור בסך של 320,000$ בתוספת שווי הסחורה בו. לטענתן, קונים פוטנציאלים פנו ליחיאל לשם בחינת מצבו הפיננסי של הסופרמרקט ולאחר הבירור האמור, נסוגו מההעסקה מבלי שנתנו הסבר כלשהו. החברות טוענות, כי כעבור זמן מה, יצר עמן יחיאל קשר והציע קונה מטעמו לסופרמרקט. לדבריהן, ההצעה הייתה שהקונה ישלם סך של 100,000$ + שווי הסחורה. לטענתן, משסירבו להצעה, החל יחיאל לאיים, כי ימוטט את עסקיהן והוא אכן מימש את איומיו וגרם לפגיעה של ממש בעסקיהן. החברות טוענות, כי עסקינן בהתניית שירות בשירות, בניגוד להוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). עוד טוענות החברות, כי בנוסף לכך התקשר אדם אשר הזדהה בשם אלכסנדר ואיים על בעלי מניותיהן, כי יבולע לעסקיהם במידה והם לא ימכרו את הסופרמרקט במחיר ה"מוסכם". לטענתן, בקיאותו של המתקשר האמור בהצעתו של יחיאל מלמדת, כי המקור למידע האמור הינו יחיאל. החברות ציינו, כי בגין המעשים האמורים הוגשה תלונה במשטרת ישראל נגד יחיאל.
החברות טוענות, כי הן פנו לחברת נצרים המתמחה בבדיקת חשבונות בבנק ומחוות דעתה עולה, כי קיימים הפרשים בין תחשיבי חברת נצרים לבין היתרה בדפי הבנק בחשבונותיהן. לטענתן, נגרם להן נזק כלכלי אשר היה נמנע במידה והבנק היה עורך תחשיביו כראוי והכסף אשר נמנע מהן היה עומד לרשותן, כך שהיה בידן לערוך באמצעותו קניות במזומן תוך שהן היו מקבלות הנחה בסך 15% כמקובל בשוק.
החברות טוענות, כי הבנק עשה שימוש בכוחו במטרה להתעשר על חשבונן. לטענתן, הבנק פעל בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), האוסר על תאגיד בנקאי לנצל את מצוקתו של לקוח או להפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת בכדי לקשור עסקה של מתן שרות בתנאים בלתי סבירים או בכדי לתת או לקבל תמורה השונה באופן בלתי סביר מהתמורה המקובלת.
עוד טוענות החברות, כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) שעה שהתנה שירות בשירות בעת שחייב אותן להפקיד ולהחזיק פיקדונות שונים במקום לכסות את יתרת החובה בחשבונותיהן. לטענתן, בעשותו כן נהנה הבנק מהריבית הגבוהה אותה גבה בעבור יתרות החובה והחריגה והכל תוך פגיעה ממשית באינטרסים הכלכלים המובהקים שלהן. לטענת החברות, הבנק מעל באמונן. החברות ציינו, כי מערכת היחסים בין בנק ולקוחו הינה מערכת יחסים מיוחדת הנובעת מהאמון אשר רוכש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. לטענתן, הבנק עשה שימוש במידע החסוי אשר הן מסרו לו, מתוך אמונה, כי הוא יפעל ללא רבב וללא מניע זר. לטענתן, הבנק התרשל בטיפול בהן וכן הפר חובה חקוקה, כמפורט לעיל. כן טוענות, כי יש לחייב את הבנק אף בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.
לטענת הבנק דין התביעה להידחות. לטענתו, חשבונותיהן של החברות התנהלו בחריגות ממסגרות האשראי אשר אושרו להן. החברות היו מודעות לחריגה האמורה ובנסיבות אלו ביקשו מספר פעמים, כי מסגרת האשראי אשר אושרה להן תוגדל. הבנק טוען, כי במהלך השנים 2003-2004 נערכו מספר פגישות בנוגע לחברות ובנוכחות בעלי מניותיהן ובמהלכן הוא התריע על החריגות האמורות והחברות התחייבו לעמוד במסגרות אשר אושרו להן, אולם לא עמדו בהבטחות אלו. בנוסף טוען הבנק, כי החל משנת 2003 נשלחו לחברות מכתבי התראה ודרישה לכיסוי החריגות. לטענתו, האמור לעיל התרחש טרם הגיעו המנהלים החדשים לסניף בו התנהלו החשבונות נשוא התובענה.
הבנק טוען, כי הוא פעל באופן עסקי וראוי לשם צמצום הפסדיו והכל לאור העובדה שהחברות לא עמדו בהתחייבויותיהן, כמפורט לעיל.
הבנק מכחיש את הטענה, לפיה לחשבונה של גן הטעם הוזרמו כספים מתכנית חסכון ללא אישורם של בעלי החשבון. לטענתו, בני הזוג וול גנאדי וג'אנה חתמו על משיכת תוכנית החיסכון האמורה, אשר התנהלה על שם בנם הקטין. מועד המשיכה הנקוב היה 12.12.04. הבנק טוען, כי הוא פעל בהתאם לאישור האמור ובהמשך פנו אליו הוריו של מר וול גנאדי אשר טענו, כי גנאדי ואשתו לא היו מוסמכים לחתום על ההוראה למשוך כספים מתכנית החיסכון שכן, עסקינן בכספים אשר הופקדו על ידם בעבור נכדם. הבנק טוען, כי לאחר שבחן את הפנייה האמורה הוא השיב את הכספים לתוכנית החיסכון. בנסיבות אלו טוען הבנק, אין יסוד לטענת החברות לפיה הוא פעל באופן חד צדדי ובחוסר תום לב וכן אין ממש בטענה לפיה פעולותיו בוצעו ללא ידיעת בני הזוג וול.
לטענת הבנק, בפגישה שנערכה ביום 1.9.04 הודיעו מנהלי גן הטעם, כי ברצונם למכור את הסופרמרקט שבבעלות החברה. הבנק מכחיש את הטענה לפיה ההחלטה האמורה נבעה מירידה בהיקפי פעילותה כתוצאה מפעילותו. לטענתו, לא פנו אליו רוכשים פוטנציאליים ואף אם היו פונים הוא לא היה מוסר להם מידע כלשהו לאור החיסיון הבנקאי החל עליו. לטענת הבנק, בעלי המניות הם שפנו ליחיאל בבקשה, כי יפנה אליהם רוכשים פוטנציאליים, במידה ויידע על כאלו. הבנק טוען עוד, כי יחיאל לא היה מעורב במו"מ כלשהו בין החברות וקונה כלשהו, לא נטל חלק בעסקה, לא התערב במחיר העסקה ולא איים על בעלי המניות, כי ימוטט את עסקיהם במידה ולא יסכימו לעסקה שהציע להם.