פל"א 5064-11-15 מדינת ישראל נ' ת.ש.

המאשימה הגיבה לבקשת הסנגור וטוענת כי אין לקבל את העמדה לפיה מוצדק לבטל את כתב האישום במקרה זה.

עמדת המאשימה משמעה בפועל היא כי כל מי שמקבל היתר לשימוש בקנאביס לצרכים רפואיים, לא יוכל להוסיף ולנהוג, שכן החומר מצוי למעשה בגופו בדרך קבע, ולפי הידוע גם עד שבועיים-שלושה לאחר השימוש, וזאת למרות שהשפעתו חולפת לאחר מספר שעות (ראו לדוגמא עפ"ת 17821-11-11 אופיר מדהלה נ' מדינת ישראל). ברע"פ 8976/15 אלעד דויטש נ' מדינת ישראל ציין בית המשפט העליון כי:

"מעדותו של העד המומחה מטעם המשיבה בבית משפט השלום, עולה כי בדיקות השתן אשר נערכות לחשודים בעבירת נהיגה תחת השפעת סמים אינן יכולות ללמד על מידת ההשפעה של הסם על הנהג. לדבריו "בדיקת השתן בהגדרתה אינה מראה דבר על מידת ההשפעה על בנאדם, היא מראה רק את העובדה שהיה בשתן סם או תוצר חילוף חומרים של סם".

לכאורה פועלת המדינה בשתי זרועות מקבילות המתעלמות אחת מהשנייה. האחת מתירה שימוש בקנאביס לצרכים רפואיים, מבלי להתנות את הדבר בוויתור על רשיון נהיגה, והשנייה מעמידה את האזרח לדין בעבירה הגוררת לעתים קרובות ענישה משמעותית והמאשימה אף הודיעה בתחילת הדיון בתיק כי בכוונתה לעתור למאסר אם יורשע הנאשם בעבירה.

המאשימה בתגובתה מסתמכת על פסיקת בית המשפט העליון ברע"פ 3174/12 רן שריג נ' מדינת ישראל אלא שבמקרה שריג ההכרעה הייתה פרטנית מאחר ונקבע כי:

"אין מחלוקת כי המבקש צרך את הסם זמן קצר ביותר לפני הנהיגה. צריכה זו עומדת בניגוד להמלצות הקליניות, ובודאי שאינה מותרת על פי חוק. בתוך כך, לא מצאתי ממש בטענה כי משמעות האיסור הקבוע בחוק היא שלילה לא מידתית של חופש התנועה של מי שהותרה להם צריכת סם".

דהיינו, בעניין שריג לא הייתה הכרעה בשאלה העקרונית של נהיגת מי שקיבל אישור לשימוש בסם, ובמקרה שבו השימוש הוא זמן משמעותי לפני הנהיגה.  במסגרת הדיון בעניין שריג בבית המשפט לתעבורה ובבית המשפט המחוזי הוגשה חוות דעתו של ד"ר יהודה ברוך, אשר אישר את השימוש בסם לנאשם שם, ובה המלצה לאשר למשתמשים בקנאביס לצרכים רפואיים לנהוג ברכב לאחר שחלפו שש שעות מהשימוש האחרון (ראו לעניין זה נ/3 כפי שהוגש לבית משפט השלום בתיק 3829-12-10 ולבית המשפט המחוזי בתיק 21726-01-12).

דומה כי מן הראוי שהמדינה תגבש הנחייה ברורה מתי, אם בכלל, מותרת הנהיגה למי שקיבל היתר כאמור, ומהמסמך נ/3 עולה כי במדינות שונות קיימת הנחייה הנעה בין היתרנהיגה מיידי ובין היתר לנהיגה רק זמו משמעותי לאחר השימוש. ככל הידוע בישראל טרם נקבעה הנחייה כאמור, ולפחות לא הוצגו הדברים בפניי, כך שאפשר וניתן לראות בכך הכשלה של האזרח בידי זרוע אחת של המדינה, בטרם העמדה לדין בידי זרוע אחרת.

עוד יש לזכור כי בע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' בניאשווילי קבע בית המשפט העליון: