פסק דין
הרקע ותמצית טענות הצדדים
1.רכבו של התובע נפגע בתאונת חזית-אחור מרכב הנהוג ע"י הנתבע 1 (להלן: "הנהג"), עובד הנתבעת 3 (להלן: "המעביד"). הנתבעת 2 (להלן: "אוויס") חברה להשכרת רכב, היא בעלת הרכב והיא שהגישה כתב הגנה בשם כלל הנתבעים.
2.התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת שמאי אשר קבע את עלות תיקון הנזק בסך 12,738 ₪, ירידת ערך 2,552 ₪ (בשיעור 5% ובחישוב לפיו שווי רכב של 51,040 ₪). התובע עתר לפיצוי סכומי הנזק הנ"ל בצירוף הוצאות שכר השמאי, אבדן 4 ימי עבודה, שכ"ט עו"ד ופיצוי בגין עגמת נפש ונזק כללי – בין השאר בשל "התנהלותן המזידה של הנתבעים" שהביאה לעיכוב והכשלה של בירור החבות, וכתוצאה מכך נקלע ליתרת חובה בבנק כששילם את עלות תיקון הרכב.
הנתבעים טענו כי שילמו לתובע פיצוי הוגן בסך 13,122 ₪: שולמה מלוא עלות התיקון לאחר ניכוי מע"מ, שכ"ט שמאי ללא מע"מ וירידת ערך בסך 1,482 ₪ (בשיעור 3.5% ובחישוב לפי שווי רכב של 42,340 ₪).
3.המחלוקת בין הצדדים מתיייחסת לאלה: שווי רכב התובע; שיעור ירידת הערך; תשלום המע"מ על הוצאות התיקון ושכר השמאי; הזכות לפצוי בגין טרחה ובזבוז זמן.
ירידת הערך:
4.הצדדים היו חלוקים באשר לשווי הרכב בשל עברו כרכב ליסינג ו/או רכב השכרה. שמאי התובע ביסס את החישוב על הפחתה של 12% כרכב ליסינג לשעבר ושמאי הנתבעים ניכה 27% לאור האפשרות שמדובר לטענתו ברכב השכרה.
5.במהלך הדיון התברר שרכבו של התובע נגנב לפני כחודשיים, ועל כן פוצה על ידי המבטחת שלו. סברתי כי סכום הפיצוי ששלמה המבטחת של התובע ישקף הן את ערך הרכב הנכון למועד פסיקת הפיצוי בגין ירידת הערך, והן את שיעור ירידת הערך או – כפועל יוצא מכך - את הסכום שנוכה משווי הרכב בשל הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. לפיכך נתבקש התובע להגיש לבית המשפט אסמכתא לפיצוי ששולם עקב אירוע הגניבה.
ביום 21.01.14 הגיש התובע טופס "הודעת תשלום למבוטח" מחברת שירביט, המבטחת את רכבו, בטופס ההודעה האמור, בהתאם לתחשיב ערך הרכב שנערך על פי מחירון יצחק לוי (התחשיב צורף להודעת התובע), נרשמה בחישוב ערך הרכב הפחתה בשיעור של 22% בשל "מקוריות ליסינג", סכום של 10,670 ₪. במסמכים הנ"ל נכלל חישוב ירידת הערך, ורשומה הפחתה של 5% המוגדרת כ"ירידת ערך נזקים קודמים"- סכום של 1,892 ₪.
לאור האמור, אני קובעת כי ירידת הערך שנגרמה לרכב התובע בשל תאונה זו, היא בסכום של 1,892 ₪. מאחר שהנתבעת שילמה לתובע בגין ירידת ערך סך של 1,482 ₪, עליה להוסיף ולשלם סכום נוסף של 410 ₪ בגין ירידת הערך שנגרמה בשל התאונה נשוא התביעה.
ניכוי מע"מ:
6.בית המשפט העליון קבע בע"א 1772/99, זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4),203, [2001] את זכותם של ניזוקים לקבל פיצוי בגין נזקיהם, לרבות תוספת מע"מ על עלות התיקון – גם מקום שלא בוצע על ידם תיקון בפועל:
"תוספת מע"מ לפיצויי-כסף שנפסקו לדיירים
9. בית-המשפט המחוזי פסק פיצויי-כסף לדיירים, וטרונייתם היא שבית המשפט לא הורה כי יש להוסיף לפיצויים אלה מע"מ. לטענתם, אי-פסיקת מע"מ גורמת להם עוול באשר אין היא נותנת בידיהם את מלוא עלות התיקונים. דיור לעולה משיבה על-כך, כי אין בכוונת הדיירים לבצע תיקונים ברכוש המשותף; כי תשלום מע"מ לדיירים יעשיר אותם ולא במשפט; וכמסקנה נדרשת מכך, כי אין לזכות את הדיירים בגין הוצאה שלא יעמדו בה כלל.
הדיירים צודקים בדרישתם. תשלום מע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצויי-כסף כעלות התיקונים, זכאים הם ממילא גם למע"מ, המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמתו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים."
7.בנוסף, בהתאם לחוזר מס' 3 של משרד התחבורה מיום1.6.83 , בחישוב הנזק הגולמי יש לכלול את רכיב המע"מ, גם אם הרכב לא תוקן.
8.במקרה דנן, הרכב תוקן – והעתק חשבונית התיקון צורפה לכתב התביעה, כמו גם חשבונית תשלום שכרו של השמאי. לפיכך, אני סבורה כי עמדת הנתבעת תמוהה, בלשון המעטה, ואינני מוצאת הצדקה לניכוי המע"מ שבוצע על ידי הנתבעת. הנתבעת מחוייבת להשלים ולשלם לתובע את המע"מ ששילם בפועל הן למוסך (עבור תיקון הרכב) והן לשמאי (עבור חוות הדעת) בסך כולל של 2,348 ₪. ואין לי אלא לחייבה לשלם לתובע את כלל ההוצאה כפי שהוצעה על ידו לתיקון הרכב ולתשלום לשמאי עבור חוות הדעת.
אבהיר כי לאור הפסיקה והחוזר שהזוכרו לעיל, גם לו נמנע התובע מלבצע את התיקון בפועל של הנזקים שנגרמו לרכבו – עדיין היה זכאי לקבל את עלות התיקון לרבות המע"מ.
בזבוז זמן וטרחה: