פלח נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה ת"א יפו (כב' הש' פראג-לבוא), שניתן ביום 26.05.10, בו הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות של נהיגה בשכרות, עבירה בה הואשם בכתב האישום המקורי, וכן בעבירות של חציית קו הפרדה רצוף ומעבר נתיבים בהם לא הואשם.

בו ביום, גזר ביהמ"ש קמא את דינו של המערער לקנס 3,000 ₪, פסילה על תנאי ומאסר מותנה וכן פסילה בפועל של 28 חודשים, בניכוי 60 ימי הפסילה המינהלית.

הערעור הוא הן על הכרעת הדין והן על העונש שהטיל בית משפט קמא.

בהכרעת דינו, אותה נתן ביהמ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות, לעניין עבירת השכרות, קבע ביהמ"ש קמא כי ההרשעה בשלה בשל מספר טעמים: הטעם האחד הינו תוצאות בדיקת ינשוף, אותה מצא אמינה, שתי בדיקות ששתיהן היו מעל ערך של 700 מיקרוגרם בליטר אוויר נשוף, כאשר לתוך ההרשעה הובא ערך, הנמוך שבהם 720 מיקרוגרם, וביהמ"ש קמא "ניכה" 20 אחוז לאור פסק דין עוזרי של בית-המשפט השלום בירושלים.

הטעם האחר, הינו הודעתו של המערער כבר בדו"ח בתשובה לאישום, ובעדותו בביהמ"ש קמא כי שתה שתי כוסות של עראק, משקה משכר, זאת יחד עם בדיקת מאפיינים, אשר הוגשה לביהמ"ש ע"י השוטר שערך אותה, ושם נאמר כי המערער היה תחת השפעה כבדה של אלכוהול, נהג באופן בלתי זהיר בכניסתו לתחנת הדלק תוך ביצוע עבירה של חצייה של קו רציף, נדף ממנו ריח חזק לש אלכוהול, דיבר באופן כבד והתנדנד תוך כדי הליכה.

לעניין העבירות הנוספות אשר לא בא זכרן בכתב האישום, הרשיע בית משפט קמא את המערער בהן לאחר שב"כ התביעה לא טענה דבר לעניין זה בסיכומיה, אף ההגנה לא התייחסה אליהן, ובית המשפט אף לא בחן את תחולתו של סעיף 184 לחסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982, בעניינו.

לעניין העונש, בית משפט קמא, בגוזרו את דינו של הנאשם, התייחס לגזר דין שהטיל בהיעדרו של המערער ביום 24.09.07 בגזר דין נשוא הערעור הוטל עונש כבד יותר וחמור יותר מאשר הוטל על המערער, עת נידון בהיעדרו.

בערעורה, ב"כ המערער באה בטרוניה לעניין ההרשעה, בעיקר לשאלות הקשורות לחלק מהכרעת הדין, אשר התבסס על תוצאות בדיקת הינשוף.

על פי הנטען בערעור, בית משפט קמא שגה עת אימץ, ללא כל תהיות, את תוצאות הבדיקות, כאשר התביעה לא עמדה, לדעת המערער, בכל התנאים הטכניים המקדמיים הדרושים להרשעה עפ"י בדיקה מדעית זו.

כן נטען בערעור בית המשפט קמא שקיפח את זכויותיה של ההגנה בכל הקשור לקבלת חומר חקירה רלוונטי לתנאים המקדימים לעשיית שימוש בתוצאות בדיקת הינשוף.

לעניין העונש, יצא קצפה של ב"כ המערער, בעיקר על ההבדל בין גזר הדין שהוטל לבין גזר הדין שהוטל לאחר שמיעת הראיות. כן נטען שהעונש חמור מדי בנסיבותיו.

ב"כ המערער סבורה שעל ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין ולזכות את הנאשם, ולמצער, לשנות את ההרשעה להרשעה בעבירה לפי סעיף 26 לת"ת, דהיינו, נהיגה תחת השפעת משקה משכר, חלף הרשעה בנהיגה בשכרות.

ב"כ המדינה, בתשובתה לערעור, סבורה שהכרעת הדין וגזר הדין הינם ללא דופי, אין להתערב בהם, אך משבמהלך הערעור עלתה השאלה מכח מה הרשיע בית המשפט את המערער, גם בעבירות שלא בא זכרן בכתב האישום, טענה שאף לא נכתב בערעור, המדינה הסכימה שאכן בית משפט קמא לא נזקק לדון בשאלת סעיף 184 לחסד"פ.

כאשר מדובר בנהג, אשר עפ"י התרשמות השוטר, כפי שהעיד עליה בביהמ"ש וכפי שנרשמו בדו"חות, מדבר באופן כבד, כאשר הוא מדיף ריח חזק של אלכוהול, איננו יציב, מתנדנד תוך כדי הליכה, נכנס לתחנת דלק תוך חציית קו הפרדה רצוף ואשר מודה על דוכן העדים ובחקירתו, ששתה שתי כוסות עראק, שום בית משפט לא יהפוך החלטה של בית משפט קמא, עת הוא מרשיע אותו בנהיגה בשכרות, בעבירה החמורה לפי פקודת התעבורה.

גם אם צודקת ב"כ המערער בכל הנוגע לשאלות הטכניות של אישור בדיקת הינשוף, בנסיבות הבאת הראיות לבית משפט קמא, והנני משוכנע שכך, אך לא מצאתי להגיש בנסיבות תיק זה שורות רבות לעניין זה, עדיין כאשר מאפייני נהיגתו והתנהגותו של המערער עובר לגרסתו ע"י השוטר, לעובדה שעלה על ההגה, לדבריו, כאשר בשעות הקודמות לכך שתה שתי כוסות עראק, אין אלא להרשיעו בעבירה החמורה של נהיגה בשכרות.

לא כך באשר לעבירות האחרות בהן הורשע הנאשם, לפחות ספק למעלה מסביר עולה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירות שבהן לא הואשם, שהתביעה לא ביקשה להרשיעו בהן, ואשר כולן יוזמתו של בית המשפט, רק בשלב של הכרעת הדין.

אפנה לעניינו של פסק הדין בעניין עוזרי והפסיקה שבאה אחריו בכל הקשור לצורך להזהיר את הנאשם, שהוא עומד בפני הרשעה בעבירה שלא הואשם בה, אולי גם את סנגורו.

הנני אפוא מזכה את הנאשם מהרשעה בשתי עבירות אלה, אשר הרשיע אותו בית משפט קמא, ומכאן, טבעית הדרך לבחינת גזר הדין שהוטל ע"י בית משפט קמא.

ללא ספק, גזר הדין שנגזר על הנאשם אינו מכביד בחומרתו.