פלורנטין נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש למשך 30 יום מיום 22.2.14 לגבי רכב מ.ר. 6825120.

נגד בנו של המבקש, עומרי פלורנטין, הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה בניגוד לסעיף 12 א 2 לפקודת התעבורה. עפ"י הנטען בחומר החקירה בתאריך 21.2.14 שעה 23:40 לערך, נהג בנו של המבקש ברכב מס' 68-251-20 בראשל"צ , כשהוא מסיע יחד עימו עוד 3 נוסעים, ביודעו כי הוא נהג חדש וללא מלווה.

המבקש טען, כי אין ראיות לכאורה המצדיקות החלטת קצין המשטרה על איסור השימוש ברכב מאחר והנהג הסיע רק שני נוסעים וכי לא היה נוסע שלישי ברכב, כדברי השוטרים. עוד טען המבקש, כי הוא זקוק לרכב כיוון שסובל מבעיות ברגליים ומן הצדק להחזיר לו את רכבו ולא להענישו על חטאי בנו.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה וטען, כי מדובר בנהג חדש שהסיע 3 נוסעים ללא מלווה וכי בתיק קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה. לאור זאת ולאור מסוכנות העבירה, הקצין לא חרג מסמכותו ועל כן הודעת איסור השימוש ניתנה כדין.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון והכרעה

מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב.

כמו כן, הסמכות לאסור שימוש ברכב העבירה, המוקנית לקצין המשטרה, מותנית בכך, כי אכן קיימות ראיות לכאורה, שהנהג עבר עבירה של הסעת 4 נוסעים ללא נוסע מלווה.

במקרה דנן, אין חולק, כי בנו של המבקש מחזיק רישיון נהיגה מדרגהB כדין והינו נהג חדש, שטרם מלאו לו 21 שנים. המחלוקת הינה, האם קיימות ראיות לכאורה לכך, שהמבקש עבר עבירה של הסעת 4 נוסעים ללא מלווה.

ע"פי דו"ח פעולה שערך השוטר אשר זילברשפורן, במהלך משמרת שגרתית לאכיפת שכרות הבחין ברכב הנהוג ע"י בנו של המבקש, כשהוא עוצר כ-20 מ' לפני הצומת בה עמד השוטר, הדלת הימנית של הרכב נפתחה ומתוכו יצא נוסע שישב בצד ימין מאחור. השוטרהבחין בפרטי לבושו של אותו נוסע – חולצה כחולה ומכנס ג'ינס כחול. השוטר הורה לנהג לעצור ושאל את הנהג לשמו של הנוסע, שירד מהרכב. הנהג אמר כי שמו מתן. השוטר הורה לו להתקשר אליו שיגיע אליהם והוא אכן הגיע והציג תעודה מזהה. שלושת הנוסעים ברכב זוהו ע"פי תעודת זהות ותמונה ורשיון נהיגה. צויין בדוח כי כולם נהגים חדשים עפ"י רשיונם ופרטיהם נרשמו בדו"ח.

לפיכך, אני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנהג, על בסיס הרשום בדו"ח.

מסוכנות

לא בכדי קבע המחוקק תקופת ליווי לנהג חדש וקיימת חשיבות גדולה להקפדה על חובה זו. אי קיום החובה, ונהיגה ללא מלווה בתקופה הרלוונטית מהווה סכנה לנהג עצמו, לנוסעים ברכבו ולציבור המשתמשים בדרך. הנהג בתקופנ שלאחר קבלת רשיונו הינו חסר נסיון ובלתי מיומן דיו. הוא נזקק למלווה אשר ידריך אותו ויפקח על נהיגתו. כבר קבע ביהמ"ש העליון, כי מדובר בעבירה חמורה המחייבת הרתעה ואין בעובדה, כי לא נזקפו לחובתו של הנהג הרשעות קודמות כדי להקל בחומרתה. (רע"פ 7122/07 טהא חור נ' מד"י)

זאת עוד, המבקש טען, כי הוא זקוק לרכבו עקב נסיבות רפואיות. אולם, המבקש לא הגיש ולו תעודה רפואית אחת התומכת בטענתו זו ואף לא ידע להסביר על-פה מהן הבעיות מהן סובל.

זאת ועוד; המבקש טען, כי הוא הבעלים של הרכב נשוא הבקשה. אולם, בשימוע שנערך לנהג, שהינו כאמור בנו של המבקש, ציין הבן בפני הקצין כי: "הרכב שלי. עבדתי הרבה בשביל לקנות אותו. קניתי אותו לפני גיל 18 אז רשמתי אותו על אבא שלי".

סע' 57 ב (2) לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לבטל צו איסור שימוש, אם הוכח, כי הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

כמו כן , סעיף קטן (ג) מסמיך את בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת האיסור, בנסיבות אחרות המצדיקות זאת:" ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

אם בנו של המבקש הוא הבעלים של הרכב, כפי שטען בפני הקצין, הרי שלא עומדות לזכותו ההגנות הקבועות בסעיף 57 ב (2) הנ"ל.

אולם גם אם הייתי מקבלת את טענתו של המבקש, כי הוא הבעלים של הרכב, הרי שהיה עליו לפקח ולדאוג, כי הנהג ימלא אחר הוראות החוק. המבקש כלל לא העלה הטענה, כי עשה כל שביכולתו למנוע העבירה, לא כל שכן, שלא הביא כל ראיה לכך (ור' לעניין זה רע"פ 1286/11 אמברם נ' מד"י מפי כב' השופט נ. סולברג).