פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף), שבמסגרתו הורשע המערער בעבירות של התפרצות למקום מגורים כדי לבצע גניבה או פשע לפי סעיף 406(ב) רישה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) לחוק; ומעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) לחוק. בגין עבירת ההתפרצות גזר בית המשפט על המערער 18 חודשי מאסר בפועל לצד הפעלת מאסר על תנאי בן 7 חודשים; ובגין יתר העבירות גזר בית המשפט על המערער 9 שנות מאסר, תוך שנקבע כי בעונשים אלה יישא במצטבר. כמו כן, גזר בית המשפט על המערער מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת. הערעור שלפנינו מופנה הן להכרעת הדין, הן לגזר הדין.

כתב האישום

1. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 22.3.2012 בשעה 3:00 או בסמוך לכך, התפרץ המערער לדירה הממוקמת בקומה השנייה של בניין מגורים בבת ים (להלן: הדירה והבניין). על פי המיוחס, המערער טיפס על גדר שמיקומה בקומה הראשונה של הבניין אל חלון הנמצא בסלון הדירה וממנו נכנס לדירה בכוונה לבצע גניבה. באותה העת ישנו בדירה בני הבית – המתלוננת ובן זוגה (להלן ביחד: בני הזוג). בהמשך, נטל המערער חפצים אישיים של בני הזוג, שאת חלקם הכניס לכיס מכנסיו ואת חלקם הניח במטבח בכוונה לגנבם. על פי המתואר בכתב האישום, המערער נכנס לחדר השינה שבו ישנו בני הזוג (להלן: חדר השינה), התקרב לכיוון המתלוננת, נגע בחזהּ שלא כדין, הפשיל את מכנסיו, פתח את פיה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה בניגוד להסכמתה, וכמתואר בכתב האישום "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה" (שינה). בהמשך לכך, משהתעוררה המתלוננת ופקחה את עיניה, סימן לה המערער בתנועת השתקה כשאצבעותיו על פיו. המתלוננת צרחה, תפסה במכנסיו של המערער ויחד עם בן זוגה שהתעורר – תפסו אלה את המערער והשתלטו עליו עד להגעת שוטרים לדירה.

עיקרי הכרעת הדין

2. ביום 8.1.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף) את המערער בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה (להלן ביחד: עבירות המין), על פי המיוחס לו בכתב האישום. כמו כן המערער הורשע – על פי הודאתו – בעבירת ההתפרצות המנויה בכתב האישום.

3. גדר המחלוקת בבית המשפט המחוזי נתחמה אך לשאלת ביצוע עבירות המין. תחילה, עמד בית המשפט על גרסת המתלוננת וקבע כי עדותה נמצאה "אותנטית, קוהרנטית ועקבית". בעדותה סיפרה המתלוננת כי במועד האירוע היא ובן זוגה חזרו לביתם בין השעות 23:00-22:00 אחרי שעבדו בשעות הבוקר ולמדו בערב, וכי הם היו עייפים מאוד. המתלוננת העידה כי היא ובן זוגה נרדמו עירומים לאחר שקיימו יחסי מין. בהתייחסה לליבת האירוע, ציינה המתלוננת כי בתחילה סברה כי מדובר בחלום. המתלוננת הדגימה ותיארה כיצד הרגישה כף יד נוגעת בשדהּ הימני, וציינה כי חשבה שמדובר בבן זוגה וכי לא הייתה בטוחה אם מדובר בחלום או במציאות. לאחר מכן תיארה המתלוננת כי הרגישה כף יד לוחצת על לחיה במטרה לפתוח את פיה והדגימה את מהלך לפיתת לסתה. בהמשך לכך, תיארה המתלוננת, תוך שבכתה והתקשתה בדיבור, כי הרגישה איבר מין נכנס לפיה. בשלב זה, כך לגרסתה, כבר הייתה בטוחה שאין מדובר בחלום ואחרי זה הבחינה "שהריח זר", כלשונה. המתלוננת העידה כי ניסתה לפתוח את עיניה אך התקשתה בכך, משום שהאור בחדר דלק ו"הכל היה מטושטש". המתלוננת ציינה כי לאחר שמצמצה את עיניה ראתה רגליים עם מכנסי "שורט" בצבע לבן (להלן: המכנסיים), וסברה בשנית כי היא ישנה. לאחר מכן, הביטה למעלה וראתה אדם זר שאינו מוכר לה. המתלוננת ציינה בעדותה כי מחשבתה הראשונה הייתה כי היא "חולמת על המורה החדש שהערב העביר לי שיעור"; וכי משהמערער סימן לה עם האצבע על שפתיו כדי שתהיה בשקט, הבינה כי אינה חולמת וכי "משהו לא תקין" תוך שציינה כי "לא יכול לקרות דבר כזה בחלום" (בהתייחסה לתנועת ההשתקה). לאחר מכן העידה המתלוננת כי התעוררה לגמרי ומשהמערער קלט זאת, ניסה לברוח. בהמשך, תיארה והדגימה המתלוננת כיצד תפסה את המערער במכנסיו באזור האגן מאחור, ביציאה מחדר השינה. לשאלת בית המשפט השיבה המתלוננת כי המערער לא הפשיל את מכנסיו לחלוטין אלא "הוריד למטה" רק את החלק הקדמי של רצועת הגומי של מכנסיו. המתלוננת תיארה כי ברגע זה הרגישה כי "כל החיים עברו לפניי"; כי המתואר היה "כל כך לא מציאותי"; וכי התחילה לצרוח אך תהתה אם בן זוגה ייחלץ לעזרתה תוך שציינה כי סברה שהוא בוודאי מת.

4. בית המשפט קבע כי תיאורה המפורט והמוחשי של המתלוננת עולה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה; וכי עולים ממנו "אותות אמת וסימני אותנטיות רבים, שמהם מתגבשת תמונה עובדתית מציאותית". עוד נתן בית המשפט משקל להקפדתה של המתלוננת על פירוט סדר האירועים; התעקשותה שלא להחסיר אף פרט; וסערת הנפש שבה הייתה נתונה בעת תיאור מעשי המערער במהלך מתן העדות. בהקשר זה נקבע כי אין לזקוף לחובת המתלוננת את אמירותיה בחקירותיה במשטרה ובעדותה בבית משפט המתארות את התלבטויותיה אשר למצבה ההכרתי בעת אירוע, כמו גם סתירות מסוימות שנמצאו בין גרסאותיה. זאת, בהתחשב בעובדה שהמעשה החל כאשר המתלוננת ישנה, ומשכך – ובשים לב לסערת הנפש שבה הייתה נתונה – גם אם פרטים מסוימים נשמטו מזיכרונה או שחלו שינויים מסוימים בגרסתה, אין בהם כדי להקים ספק אשר למהימנות הגרסה. נקבע כי בחינת אמרותיה של המתלוננת אשר לליבת האירוע מבססת את הדעה שהתיאור שמסרה עקבי וקוהרנטי. לכך הוסף כי אמירותיה הספונטניות של המתלוננת שנאמרו הן לבן זוגה, הן לשוטרים שהגיעו לביתה בסמוך לאירוע מחזקות גם הן את גרסתה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה גרסת המתלוננת אינה מתיישבת עם המציאות העובדתית ונתוני החדר; וכי ביצוע המעשים הנטענים – כתיאורם על ידי המתלוננת – איננו אפשרי מבחינה פיזית.

5. בניגוד לגרסת המתלוננת שנמצאה, כאמור, מהימנה, בהתייחסו לגרסת המערער לאירוע, קבע בית המשפט כי חקירותיו במשטרה התאפיינו באמירת שקרים ובהיעדר שיתוף פעולה. צוין כי כשנדרש המערער למסור את גרסתו לאירועים נקט "דרך פתלתלה של הכחשה גורפת, התחכמות והיתממות מלווים בשקרים גם ביחס לעובדות שלא יכולה להיות לגביהן מחלוקת"; וכי גרסתו אופיינה ב"חוסר עקביות ושקרים בוטים וחסרי שחר" – עניין המעיד יותר מכל "על אופייו ואישיותו". עוד הוסיף בית המשפט כי המערער טען באופן אופורטוניסטי לעניין השפעת אלכוהול על מודעותו: כאשר ניסה "להקטין את אחריותו הפלילית" טען כי שתה אלכוהול ששיבש את שיקול דעתו; ואולם, שינה מגרסה אחרונה זו כאשר הדבר לא שירת את קו ההגנה שננקט על ידו. לפיכך – ובשים לב לקביעת בית המשפט שלפיה די בראיות התביעה כדי לבסס את אשמת המערער – נקבע כי שקריו מחזקים את גרסת המתלוננת. בהקשר זה נקבע כי על אף שיש ממש בטענת המערער אשר לכשלים בדבר אופן התנהלותן של חקירותיו במשטרה, אין לאלה נפקות ראייתית ממשית.