פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים ואח'

השופט א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו להורות למשיב 1 (להלן: המשיב או בית הדין לערעורים) לנמק מדוע הוא לא נעתר "לבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה יחד עם הערעור, לפי סעיף 14 לפקודת הקמת בית הדין השרעי לערעורים -1925, בתיק שמספרו 128/2018, ופעל בחריגה מסמכות, וסטה מהוראות הדין ללא כל נימוק על אף שהדין לא נותן שיקול דעת למשיב".

2. לעתירה זו נלוותה בקשה למתן צו ביניים, לעיכוב ההליכים המשפטיים המתקיימים בבית הדין השרעי בבאקה אל ג'ארביה (להלן: המשיב 3 או בית הדין), בתיק מספר 1368/2017, עד להכרעה בערעור שמספרו 128/2018, אשר הוגש לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים, או עד למתן החלטה בעתירה דנן.

הרקע להגשת העתירה

3. העותר והמשיבה 4 (להלן: המשיבה) הם בני זוג נשואים, המנהלים תובענה לפני בית הדין (כב' הקאדי ע' אל-כרים עבאס), בגין סכסוך שהתגלע ביניהם כתוצאה ממריבות וחילוקי דעות. סכסוך זה מחייב מינוי בוררים, לפי הוראות סעיף 130 לחוק זכויות המשפחה העות'מאני, 1917 (להלן: חוק המשפחה העות'מאני). המשיבה, היא התובעת בתובענה, הציעה למנות בורר מטעמה, וגם העותר, הוא הנתבע באותה תובענה, הציע למנות בורר מטעמו, כאשר מינויָים של הבוררים המוצעים אושר על ידי בית הדין. בהמשך ההליך, העלה כל אחד מהצדדים טענות נגד הבורר שהוצע על ידי הצד שכנגד, בטענה כי הוא אינו ראוי לשמש כבורר בהליך הנוכחי. בנסיבות אלה, החליט בית הדין, ביום 30.01.2018, לשחרר את הבוררים המוצעים מתפקידם, ומינה תחתיהם שני בוררים אחרים מטעמו, אחד לכל צד.

4. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין לערעורים (ערעור מס' 47/2018), בטענה כי בית הדין לא נתן לו הזדמנות למנות בורר מטעם משפחתו, כפי המתחייב על פי הדין השרעי, ובהתאם לקוראן. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש העותר בקשה להקפאת החלטתו של בית הדין, מיום 30.01.2018, עד להכרעה בערעור. ביום 01.02.2018, דחה בית הדין לערעורים (כב' נשיא בית הדין לערעורים, הקאדי ע' אלחכים סמארה) את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקובעו כי "לאחר שבחנו התנהגות הצדדים בעניין הבוררים והבקשות שהוגשו בהקשר זה ומה שהחליט ביה"ד. לאחר התנהגות זו אנו לא רואים בשלב זה לעכב את ביצוע ההחלטה הנ"ל עד לדיון בערעור. חזרנו פעמים על החלטותינו הקודמות שאכן הגשת הערעור אין בה בהכרח לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור". ביום 13.02.2018, הגיש העותר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, בטענה כי דחיית בקשתו הופכת את ערעורו לתיאורטי. ביום 15.02.2018, דחה בית הדין לערעורים את הבקשה, בקובעו כי "בית הדין אמר את דבריו".

5. לאחר זאת, הגיש העותר לבית הדין בקשה לפסילת הבורר שמונה עבורו על ידי בית הדין, וזאת בטענה כי הכללים לפסילת קאדי חלים גם על פסילת בורר; וכי הבורר הרלוונטי הסכים לפסול את עצמו. ביום 13.03.2018, דחה בית הדין את בקשת העותר לפסילת הבורר, וזאת לאחר שהוברר כי הבורר אינו מתכוון לפסול את עצמו. בית הדין קבע בהחלטתו, כי הבקשה לפסילת הבורר הוגשה בשיהוי ולאחר שהליכי הבוררות כבר החלו, ולפיכך הורה לעותר לשתף פעולה עם הליכי הבוררות.

6. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין השרעי לערעורים (ערעור מס' 128/2018). בנוסף, הגיש העורר בקשה לעיכוב החלטתו של בית הדין, במסגרתה נדחתה בקשת העותר לפסול את הבורר שמונה לו, עד להכרעה בערעור. ביום 28.03.2018, דחה בית הדין לערעורים (כב' נשיא בית הדין לערעורים, הקאדי ע' אלחכים סמארה) את בקשת העותר לעיכוב ביצוע ההחלטה, בקובעו כי: "ביה"ד הנ"ל חזר פעמים על החלטותיי הקודמות שאכן הגשת הערעור אין בה בהכרח לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור. על כן ולאור הנתונים לעיל בהקשר זה מחליטים לדחות את הבקשה".