תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת (ילידת 1934).
טענות הצדדים
1.לטענת התובעת, ביום 18.11.2017, בשעה 13.15 לערך, בפינת הרחובות נגבה-אמנון ותמר ברמת גן, עת חצתה התובעת את הכביש במעבר חציה, הופיע הנתבע על אופניים חשמליים, לא הספיק לבלום ופגע בה. התובעת טוענת כי הנתבע עקף רכב שעצר לפני מעבר החצייה, דרס אותה והפיל אותה בעוצמה על הכביש (להלן: "התאונה").
לטענת התובעת, כתוצאה מן התאונה נגרמו לה נזקי גוף משמעותיים – בעיקר בגב ובכתף - בגינם איבדה את עצמאותה בסופו של יום ונאלצה לעבור לדיור מוגן.
2.הנתבע אינו מכחיש כי התרחשה תאונה במעורבותו ביום 18.11.17, אך בכתב ההגנה מטעמו טוען כי התובעת היא זו שאחראית להתרחשותה, והיא זו שפגעה בו. לטענת הנתבע, עצר עצירה מלאה במעבר החציה, נתן זכות קדימה להולכי הרגל ואפשר לתובעת לחצות. אלא שבמהלך החצייה, התחרטה התובעת, הסתובבה ושבה על עקבותיה; או אז פגעה בו.
מכל מקום, הנתבע טוען כי התובעת מגזימה בנזקיה הנטענים, שכלל אינם תוצאת התאונה.
מצב רפואי
3.התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של ד"ר צבי גורן ולפיה היא סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 5% בגין שבר של חוליה, נכות בשיעור של 10% בשל הגבלת תנועות בעמוד השדרה המתני - כהחמרה של מצב קודם - ונכות בשיעור של 10% בגין כאבים ומגבלות בכתף הימנית, גם היא כהחמרה של מצב קודם.
4.מטעם ההגנה הוגשה חווה"ד של ד"ר ישראל קליר ולפיה סובלת התובעת מנכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד בגין שבר בחוליה. על פי חווה"ד, זהו הממצא האובייקטיבי היחיד הקשור לתאונה ונובע ממנה.
5.נוכח הפערים בין חוות דעת מומחי הצדדים, מונה ד"ר גלעד רגב כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה" או "המומחה הרפואי" או "המומחה מטעם בית המשפט").
המומחה בדק את התובעת ביום 11.1.2021.
כמפורט בחווה"ד, בבדיקתו מצא המומחה כי התובעת "במצב כללי טוב, משקל נמוך ודלדול שרירי כללי בהתאם לגילה. חוסר שיתוף פעולה על רקע חרדת כאב ניכרת... טווחי תנועה של עמ"ש צווארי מלאים. טווחי תנועה של עמ"ש מותני מוגבלים במידה קלה. כאבים שריריים בעיקר בהנעת הגב והצוואר... בבדיקת הכתפיים – הגבלה בטווחי כתף ימין: הרמה 80 מעלות מתחת לשכם, אבדוקציה 90 מעלות. כאבים בהנעת הכתף ודלדול שרירי".
המומחה קובע כי בשל התאונה סבלה התובעת משבר שגרם "לתמט משמעותי של כ- 50% מגובה חוליה"; בגין כך, קבע המומחה כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 10%.
באשר לכתף הימנית, המומחה התרשם כי למרות ההיסטוריה של כאבי כתף ימין וקרע ידוע של הגיד הסופרא-ספינטוס, חלה החמרה מסוימת בתפקוד כתף ימין, על רקע החבלה מהתאונה. בגין כך ולאור ההגבלה בטווחי התנועה, קבע המומחה כי התובעת סובלת מנכות בשיעור של 5%.
6.סך נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עקב התאונה, כפי שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, 14.5%.
נקבעו גם נכויות זמניות.
דיון והכרעה
7.בישיבות ההוכחות, נחקר המומחה והעידו התובעת ובתה (גב' זהורית מרינסקי), הנתבע ועד מטעמו.
8.לאחר ששמעתי את העדויות, קראתי את חווה"ד הרפואית, עיינתי בראיות הצדדים והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מן העדים ומן המומחה, מצאתי לקבוע כי הנתבע אשם בהתרחשותה של התאונה באופן מלא וכי בגין כך עליו לפצות את התובעת בסך של 85,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 19,890 ₪ והוצאות משפט, כפי שיפורט להלן.
שאלת החבות
9.כאמור, הגם שהצדדים אינם חולקים על עצם התרחשות התאונה ועל כי התרחשה בעת שהתובעת חצתה את הכביש במעבר חציה, קיימת מחלוקת מהותית בשאלה כיצד התרחשה וכפועל יוצא, מי אחראי להתרחשותה.
בעוד שהתובעת טוענת כי חצתה את הכביש בדרכה מבית המרקחת (או אליו) והנתבע פגע בה משום שלא בלם את האופניים החשמליים עליהם היה רכוב, טוען הנתבע כי היה בעצירה מוחלטת (או בגלישה איטית) ואילו התובעת סבה על עקביה ופגעה באופניו, אולי אף בכוונת מכוון.
10.לאחר שבחנתי את הראיות ואת העדויות והתרשמתי מבעלי הדין ומהעדים, נאמנה עלי גרסתה של התובעת, ואני קובעת כי התאונה אירעה כשהנתבע פגע בה בעודה חוצה את הכביש במעבר חציה.
11.ראשית ראיתי להביא את התרשמותי מהתובעת ועדותה; מדובר באישה אינטליגנטית ורהוטה; עדותה תאמה את הנטען בכתבי טענותיה ועלתה גם עם המפורט בתצהיר העדות הראשית שהגישה.
עדותה של התובעת היתה ברורה רציפה ועקבית ותואמת את ההיגיון הבריא ואת מכלול הראיות שהובאו בקשר למקום בו אירעה התאונה.
12.על פי התובעת, התאונה התרחשה ביום שבת, עת יצאה מביתה אל עבר בית המרקחת שבקניון מרום נווה ברמת גן, שפתוח בשבת, על מנת לרכוש תרופה; התאונה התרחשה בעת חזרתה לביתה בשעות הבוקר המאוחרות (בין 10:00 ל-11:00).
על גבי נ/1 (תמונה של מעבר החציה בו אירעה התאונה), הסבירה התובעת כי ירדה מן המדרכה, הושיטה רגל קדימה, הבחינה במכונית הלבנה שעמדה בנתיב השמאלי של הכביש, הספיקה לעבור שני פסים לבנים של המעבר, והנתבע הגיע על אופניו ודרס אותה (עמ' 55 לפרוטוקול מיום 6.6.21 (להלן, "הפרוטוקול הראשון") שורות 1-3).
13.ראש וראשון יש להבהיר כי גרסתה של התובעת מסתברת עם הלך הדברים הרגיל ועם הגיונם וכבר מטעם זה יש להעדיף את גרסתה על פני גרסתו של הנתבע, באין נתונים עובדתיים שיסתרו את גרסתה.
תומך במסקנה זו גם המסמך הרפואי הראשון מיום התאונה, שם מתוארות נסיבות התאונה מפי התובעת סמוך לאחר התאונה; שם מדווחת התובעת כי נפגעה על ידי רוכב אופניים חשמליים כאשר חצתה את הכביש.
בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבע אחראי להתרחשותה של התאונה ולנזקיה של התובעת.
14.זאת ועוד, גרסתו של הנתבע אינה מסתברת וטענותיו העובדתיות אינן מתיישבות וסותרות זו את זו.
כך, על פי תצהיר העדות הראשית שהגיש, כאשר הגיע הנתבע למעבר החציה, התובעת כבר היתה בחציו השני של המעבר, ובלשונו "בסוף הנתיב השמאלי של הרחוב, בעוד שאני עומד בנתיב הימני". כשהבחין הנתבע כי התובעת כבר חלפה אותו החל בגלישה איטית על המעבר, כשלדבריו, "כיוון שהיא כבר התקדמה, יכולתי להמשיך בנסיעתי".
אם כך המצב, מדוע גלש הנתבע ולא החל בנסיעה. ואם הוא מתחיל בגלישה בנתיבו כאשר התובעת נמצאת כבר בסוף הנתיב השמאלי, כיצד זה עולה בידי התובעת לחזור מרחק של נתיב שלם אחורה ולפגוע בנתבע, אשר מצוי בתנועה?
הדברים אינם מסתברים, אין בהם היגיון והם סותרים גם את השכל הישר. לפיכך, נדחית גרסת הנתבע באשר לנסיבות התאונה.
15.למעשה, מסר הנתבע לפחות שלוש גרסאות באשר לאופן התרחשות התאונה ולפרטיה.
על פי הגרסה הראשונה, אשר ניתנה בהודעתו במשטרה מיום 17.12.17: "בבואי לפנות לרחוב אמנון ותמר אישה מבוגרת חצתה את מעבר החציה ורציתי לעבור אותה מימין לפנות לרחוב, לפתע חזרה אחורה ולא הספקתי לבלום את האופניים ונתקלנו בהולך רגל". אין בגרסה זו כל רמז או אזכור לעצירתו של הנתבע לפני מעבר החציה, או לגלישה איטית שלו על מעבר החציה. להיפך, על פי גרסה זו, הנתבע כלל אינו מספיק לבלום את האופניים; התובעת חוזרת על עקבותיה ומתנגשת באופניים החשמליים אשר נסעו על גבי מעבר החציה בעוד היא חוצה אותו.
על פי הגרסה השנייה, המפורטת בתצהיר העדות הראשית שלו, הגיע למעבר החציה כשהתובעת כבר מצויה בסיום החציה, בסוף הנתיב השמאלי, בעוד שהוא מצוי בנתיב הימני, עצר עצירה מוחלטת והחל בגלישה איטית בזמן שהתובעת שבה על עקבותיה ופגעה בו.
ועל פי הגרסה האחרונה, שניתנה בעדותו לפני ביום 29.6.21, כאשר הגיע הנתבע למעבר החציה היתה התובעת "בסוף הנתיב הימני, תחילת הנתיב השמאלי... כשראיתי שהיא עברה את הנתיב שלי, התחלתי לגלוש כדי לעבור את מעבר החציה" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 29.6.21, (להלן, "הפרוטוקול השני") שורות 13-17). אמנם, גרסה זו מתיישבת יותר עם ההיגיון הבריא, אך עומדת בסתירה לגרסאות האחרות שנתן הנתבע, כולן לאחר שהוזהר לומר את האמת.
16.בנסיבות בהן לא הציב הנתבע גרסה עובדתית סדורה ועקבית ומקום בו עומדת יציבה ועקבית גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה, אני קובעת כי התאונה התרחשה כגרסתה של התובעת. בהתאם, אני קובעת כי הנתבע אחראי להתרחשותה של התאונה וחב בפיצוי התובעת בגין מלוא נזקיה.
17.לא מצאתי כי עדות החבר (עומרי מור מועלם) מעלה או מורידה, באשר כל כולה עדות שמיעה. מה שזוכר העד ממה שסיפר לו הנתבע אינו יכול לגבור על גרסאותיו השונות (חלקן כתובות) של הנתבע ולפיכך אני קובעת כי עדותו של החבר חסרת משקל.
18.ייאמר, גם בגרסתה של התובעת לתאונה קיימות מספר סתירות אליהן מפנה הנתבע בסיכומיו. בין היתר בשאלה אם התאונה התרחשה בדרכה של התובעת לבית המרקחת או בשובה ממנה, או אם הצליחה לעבור שני פסים בשני צעדים אם לאו. לא הובהר גם בוודאות אם התובעת הבחינה בהגעתו של הנתבע למעבר החציה או לא.
אלא, שעניינים אלה אינם נוגעים בליבת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. גם אם אין התובעת יודעת כיצד בדיוק התרחשה התאונה, גם אם אין היא משוכנעת אם התובע עקף רכב שעצר לפני מעבר החציה, גם אם צעדה שלושה צעדים (לשיטתה) על מעבר החציה טרם פגיעתה, אין ציפייה כי התובעת תוכל לשחזר במדויק את האירוע מתחילתו ועד סופו.
דווקא הנתבע הוא זה שבידיו מלוא המידע באשר לאופן בו התרחשה התאונה: הוא זה שהגיע אל הזירה וצפה בה טרם הפגיעה והוא זה שעליו מוטלת חובה על פי הדין להיות ער לסביבתו ולהימנע מלפגוע בהולכי רגל.
אין להלום כי אישה מבוגרת אשר נפגעה בתאונה לא קלה תזכור כל פרט ופרט הימנה. משאין מחלוקת כי התובעת נפגעה בגופה, משאין מחלוקת כי אירעה התנגשות בין התובעת לבין האופניים החשמליים עליהם רכב התובע, סביר לצפות כי הנתבע הצופה בזירה, ודאי אם עצר לפני מעבר החציה – ולא התובעת המצויה בעיצומה של הליכה – יהיה מי שבידיו למסור גרסה עובדתית מפורטת ועקבית.
בנסיבות אלה, איני מייחסת משקל רב לסתירות הקלות שבעדותה של התובעת, אשר – כאמור – אינן נוגעות בליבת המחלוקת שבין הצדדים.
19.לא למותר לציין כי הנתבע הוא מי שבידיו מלוא המידע באשר למהירות הנסיעה המקסימלית של האופניים עליהם רכב. הטענה כי האופניים אינם יכולים לנסוע במהירות העולה על 25 קמ"ש לא הוכחה, על אף שהיה בידי התובע להוכיחה. עולה כי הנתבע נמנע מלהביא ראיה משמעותית, שהיה בה לתמוך בגרסתו ולאשש אותה. משמעות ההימנעות ידועה.
20.נוכח כשליו הרבים של הנתבע, נדחות טענותיו באשר לעדותה של התובעת ונדחות גם טענותיו כאילו התובעת היא זו שפגעה בו.
21.לסיכום, אני מעדיפה את גרסתה העקבית וההגיונית של התובעת על פני גרסותיו המשתנות של הנתבע (חלקן קרסו בחקירתו הנגדית) ולפיכך משיתה אחריות מלאה על הנתבע בגין קרות התאונה.
22.למעלה מן הצורך, אוסיף אך זאת: הלכה למעשה, הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי התאונה התרחשה עת היתה התובעת בתוך מעבר החציה (לגרסת התובעת כשהיא חוצה את הכביש, ולגרסת הנתבע כשהיא חוזרת על עקבותיה). גם לו קיבלתי את גרסתו של הנתבע במלואה, הרי שהתנהלותו סותרת את הוראותיה של תקנה 67 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1967 ולפיה על הנוהג המתקרב למעבר חציה לאפשר להולכי הרגל החוצים להשלים את החציה בבטחה. והנה, מגרסתו של הנתבע – גם לו היתה מתקבלת – עולה כי הוא לא אפשר לתובעת להשלים את החציה בבטחה. העובדה היא כי גם על פי גרסתו, אירעה הפגיעה על גבי מעבר החציה.
מה לו לנתבע על מעבר החציה שעה שהתובעת – גם לשיטתו – טרם סיימה את החציה בבטחה.
אשם תורם
23.הנתבע טוען כי לכל הפחות, יש להשית על התובעת אשם תורם בגין התאונה.
24.מקום בו קבעתי כי התאונה התרחשה כגרסתה של התובעת ולא כטענתו של הנתבע, אין מקום להשית על התובעת, אשר חצתה את הכביש במעבר חציה, כל אשם תורם.
25.על אף זאת, אבהיר כי גם לו התקבלו טענותיו של הנתבע, ספק אם היה מקום להשית אשם תורם בשיעור כלשהו על התובעת.
ר' לדוגמא את דבריו של כב' השופט חשין בע"פ 8827/01ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506 (2003) "הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם לצפייה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך... עם זאת לעתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול-דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכול חייבים לציית להם. כללים מן הסוג הזה נקבעו גם ביחס להתנהגות הנדרשת מנהג רכב בהגיעו למעבר חצייה."
עוד נקבע שם: "נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו אף על אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל ולצפות אותה..." ולצפות גם כי "הולך הרגל שעל מעבר החציה לא יהיה ער לרכבו המתקרב".
יוצא אפוא, כי היה על הנתבע להאט רכבו, לעצור עצירה מלאה בהגיעו למעבר החצייה, ולאפשר לתובעת להשלים את חציית הכביש, עד תום, גם אם באמצע התחרטה התובעת ושבה על עקבותיה וגם אם לא.
לו נהג הנתבע על פי הדין, היתה נמנעת התאונה, גם אם – כטענתו (שהוזמה) – שבה התובעת על עקבותיה ופגעה בו.
מטעם זה, מצאתי להשית על הנתבע אחריות מלאה לתאונה אף לולא קיבלתי את גרסתה של התובעת לתאונה, ולא מצאתי להשית עליה כל אשם תורם.
26.סופו של דבר, וכאמור לעיל, מצאתי לקבל את גרסת התובעת לאופן קרות התאונה במלואה. לא מצאתי ממש בטענות הנתבע לגרסתו לאופן קרות התאונה, שאינן מתיישבות לא עם הודעתו במשטרה, לא עם השכל הישר, לא עם ההיגיון הסביר, לא עם עדותה של התובעת, אותה מצאתי אמינה ומהימנה, ולא עם הוראות הדין. לפיכך, אין מקום לקבוע כי ישנו אשם מצד התובעת, וטענותיו הדלות של הנתבע בעניין זה – נדחות.
הנכות הרפואית
27.הנתבע ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, כשלטענתו, נכותה של התובעת נמוכה מכפי שקבע המומחה ויש לייחס משקל רב יותר לעברה הרפואי. הנתבע טען גם כי מנגנון התאונה אינו מתיישב עם פגיעותיה של התובעת וכי מנגנון התאונה, כפי שהתובעת טוענת לו לא יכול היה לגרום לנזקים להם היא טוענת.
28.המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו.
29.על אף תיאוריות שונות שהוצגו לו ושאלות רבות בענייני קביעת הנכות, עולה מן החקירה כי הגם שלא ניתן לקבוע בוודאות מלאה כי נכותה של התובעת – כפי שנקבעה על ידי המומחה - היא כל כולה תוצאת התאונה, הרי שבוודאי ניתן לקבוע זאת ברמה הנדרשת במשפט האזרחי.
30.כך, מבהיר המומחה: "אני לא חושב שמישהו יכול לקבוע שלתובעת נגרם התמט הנוכחי על רקע התאונה ..." (עמ' 5 לפרוטוקול הראשון, שורה 33) אך: "לאור זה שהיא נפלה ולאור זה שהיא התלוננה באופן סדיר ורציף על כאבי גב, אז אני חושב שכן ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה שיש קשר סיבתי בין הנפילה לשבר הזה" (שם, עמ' 6, שורות 5-7).
המומחה קבע גם כי היעדר המטומות אינו מעיד על דבר ביחס לפגיעותיה של התובעת וכי נפילה על הירך עלולה אכן לגרום לתמט של חוליה (שם, עמ' 6 שורה 31 עד עמ' 7 שורה 2).
ומדגיש המומחה: "זה לא שבדיקת ההדמיה חידדה אצלי את הקשר בין התמט לתאונה, כל ההשתלשלות הקלינית והעובדה שהיתה חבלה והעובדה שהופיע תמט אחרי חבלה, אני רואה בה איזשהם הקשרים סיבתיים" (שם, עמ' 11 שורות 7-9); והמומחה חוזר על קביעתו בדבר הקשר הסיבתי גם בעמ' 30 לפרוטוקול הראשון, שורה 24-30.
31.בהקשר זה יש לזכור כי גם ד"ר קליר, מומחה ההגנה, קשר בין התמט שנמצא אצל התובעת לבין התאונה נשוא התביעה – גם אם מחמת הספק – וקבע בגינו נכות צמיתה בשיעור של 5%.
32.על כן, אני קובעת כי כתוצאה מן התאונה נגרם לתובעת תמט של חוליה ומקום בו קבע המומחה מטעם בית המשפט נכות בשיעור של 10% בגין ממצא זה והשלכותיו, אני קובעת כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בעמוד השדרה המתני.
33.תומכת במסקנה זו העובדה כי התובעת התלוננה על כאבי גב חזקים בעת פינויה ממקום התאונה על ידי אמבולנס ובשים לב לטיפולים רפואיים שעברה בשבועות ובחודשים שלאחר התאונה. כאמור, נקבעה נכות מחמת הספק בגין התמט, אף על ידי מומחה ההגנה.
34.ד"ר רגב נשאל בקשר לנכות שקבע לתובעת בגין הכתף הימנית.
חרף העובדה שהמומחה הודה כי נוכח עברה הרפואי העשיר של התובעת בכתף נקבעה הנכות על סמך תלונותיה ופחות על בסיס ממצאים רפואיים, הבהיר: "אני עומד מאחורי חוות הדעת ויכול מאוד להיות שאני הייתי נדיב, אבל זו היתה התרשמותי..." (עמ' 32 לפרוטוקול הראשון, שורה 27); ולאחר מכן: "בנוגע לבדיקת הכתף התרשמתי כי למרות ההיסטוריה של כאבי כתף וקרע ידוע של הגיד, חלה החמרה מסויימת בתפקוד כתף ימין על רקע חבלה מהתאונה, זה מה שכתבתי" (עמ' 33 שורה 29); ר' גם עמ' 41 שורות 7-12).
35.ויודגש, הנכות בכתף קיימת ומשמעותית; המומחה ייחס אך חלקה קטן מן הנכות הכוללת של התובעת בכתף לתאונה נשוא התביעה; זאת עשה על בסיס הערכה, מקצועיות ומומחיות תוך שקלול תלונותיה של התובעת ועברה הרפואי העשיר, אשר פורט היטב בחוות דעתו. לפיכך, טענות הנתבע בהקשר זה נדחות.
36.סוף דבר, אני מקבלת את חווה"ד של המומחה הרפואי, ד"ר רגב בשלמותה וקובעת כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה בעמוד שדרה מתני ונכות בשיעור של 5% בגין פגיעה בכתף, הכל עקב ובגין התאונה.
37.טענות התובעת בדבר קיומה של נכות נפשית נדחית. נכות רפואית יש להוכיח באמצעות חוו"ד רפואיות. התובעת נמנעה מלצרף חוו"ד רפואית בתחום הפסיכיאטריה לתביעתה ואף לא עתרה למינויו של מומחה כזה מטעם בית המשפט מכל טעם שהוא.
לפיכך, איני נדרשת לכל טענותיה של התובעת במישור הנפשי.
ועתה לנזק
טענות הצדדים
38.התובעת טוענת כי עד התאונה, היתה פעילה ועצמאית, למרות גילה המתקדם, וכי מצבה הבריאותי היה טוב באופן יחסי לגילה. לדידה, לסקוליוזיס ממנו היא סובלת מזה 40 שנים, לא היתה כל משמעות תפקודית. לאחר התאונה, כך התובעת, היא מתקשה מאד לתפקד בשל הכאבים והמגבלות מהם היא סובלת. בתה סעדה אותה משך 3 חודשים רצופים, בכל הפעולות היומיומית כגון רחצה, הלבשה, נוחיות, ניקיון ובישול והסיעה אותה לכל הטיפולים הרפואיים להם הזדקקה.
לטענת התובעת, בחודש יולי 2019 נאלצה לעבור לדיור מוגן בעלות המתקרבת לכ-14,000 ₪ לחודש, משום שלאחר התאונה ובשל מצבה הרפואי המדורדר וקשייה הרבים תפקדה באופן מינימלי בלבד, והסתמכה לרוב על עזרת בתה.
39.בחקירתה הנגדית העידה כי מכל נפילותיה הקודמות השתקמה די מהר, באופן יחסי לגילה, כי עד לתאונה היתה עולה ויורדת מאוטובוסים לפחות 5 פעמים ביום, עולה ויורדת מדרגות מדירתה בקומה ה-2 בבניין, ואילו התאונה הנדונה היא זו שהרסה את חייה ואילצה אותה לעבור לדיון מוגן (עמ' 75 לפרוטוקול הראשון, שורות 13-19).
לטענתה כיום היא מצויה ב"סבל קשה" ולא מסוגלת לתפקד באופן עצמאי. יש לה עזרה בבית, גם מהדיור המוגן וגם מהעוזרת של ביטוח לאומי, שכן אפילו פעולה פשוטה של זריקת הזבל היא איננה מסוגלת לבצע (עמ' 81 ש' 28-32).
את העובדה שהחל מחודש יוני 2018 ועד היום לא מצוי תיעוד רפואי שקשור לתאונה, תלתה התובעת בכך שעברה לדיור המוגן, שם איננה צריכה לבצע דבר, וממילא הפסיקה את כל הפעילויות שהיתה נוהגת לעשות - איננה לומדת, לא נוסעת לחו"ל, לא יוצאת למסעדות, ולא הולכת לקולנוע (שם, עמ' 82 שורות 3-16).
40.בתה של התובעת, אישרה את עדותה הראשית של אמה, בכל הנוגע לתפקוד. על פי עדותה (עמ' 7 ואילך לפרוטוקול השני), לאחר התאונה סעדה את התובעת באופן מלא במשך 3 חודשים והיתה צמודה אליה, מאחר שלא היה ביכולתה לעשות דבר בכוחות עצמה, לרבות לקום ולשכב, ללכת לשירותים, להתקלח או להתלבש. לדבריה, אמה היתה מחכה לה שתסיים לעבוד, והיו גם ימים שלא הלכה לעבודה, והיתה צמודה אליה לאורך כל היום. לטענתה, עד עצם היום הזה היא מבשלת לאמה במצרכים שהיא קונה בעצמה, מאחר שהאוכל בדיור המוגן לא מתאים לה. על פי עדותה, התובעת סובלת מחרדות קשות קבועות כשהיא בחוץ ואלה מתגברות בחציית כביש.
41.הנתבע מכחיש את פגיעותיה של התובעת בתאונה, חולק על הנכות הרפואית שנקבעה לה וטוען כי הנכות ממנה סובלת התובעת אינה תוצאת התאונה כי אם תוצאה של תחלואיה הרבים לאורך השנים.
באשר לנכות התפקודית – טוען הנתבע כי התובעת סבלה מבעיות תפקודיות רבות עקב מצבה הגופני עוד לפני התאונה, והן אלו שהביאו אותה להגיש תביעות לגמלת סיעוד במל"ל. לתאונה - כך הנתבע - לא היתה כל השפעה תפקודית על התובעת, וגם המומחה הגדיר את פגיעתה כמינורית בלבד. הנתבע מפנה בסיכומיו (סעיף 92) להערת בית המשפט בדיון "התובעת העידה במשך שעה וחצי לערך, כשהיא עומדת על רגליה, ולא ניכרו בה כאב או מוגבלות, לא אחזה בגב, לא הצביעה על הכתף, הזיזה את ידיה בספונטניות כאשר אחזה במסמכים, ולא חסכה בתנועות גוף לא כאשר עמדה ולא כאשר ישבה" (עמ' 2 לפרוטוקול הכתוב מיום 6.6.21).
לגופם של נזקים טוען הנתבע כי נזקיה הנטענים של התובעת כלל לא הוכחו, מקום בו לא הוגשה כל ראיה הנוגעת לסיעוד לו היא טוענת ולצורך בדיור מוגן ובהיעדר חוו"ד שתקשור בין הצורך בדיור מוגן לבין התאונה. יתר על כן, הנתבע מצביע על כי במסמכי המל"ל, שצורפו כראיה מטעמו, התלוננה התובעת עוד שנים ארוכות קודם לתאונה כי קשים עליה המגורים בדירתה מפאת היעדר מעלית וגובהה של הדירה.
הנתבע טוען עוד כי התובעת לא הגישה את מסמכי ההתקשרות עם בית האבות, לא הבהירה אם זכתה להשתתפות בעלויות הדיור המוגן ממשרד הבריאות וסירבה לבקשה לחשוף את המסמכים הנוגעים לקבלתה לדיור המוגן ולשהותה שם.
טענתו של הנתבע היא כי התובעת הערימה קשיים על הגנתו וכי הסתירה פרטים מהותיים שאולי היה בהם ללמד על מצבה האמיתי.
42.המומחה הרפואי מצא כי לתובעת מגבלה בתפקוד עצמאי יומיומי, וקבע לה נכות זמנית בשיעור 100% לחודש מהתאונה, ובשיעור 30% למשך 6 חודשים נוספים. כאמור, נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 14.5%.
כאב וסבל
43.התובעת עותרת לפיצוי בגובה 100,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבע טוען לפיצוי נמוך, אם בכלל, אך אינו נוקב בסכום.
44.בשים לב לגילה של התובעת, לפגיעות שנגרמו לה בתאונה לנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, לנכויות הזמניות שנקבעו לה ולהשפעתה המסתמנת של הנכות עליה, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בגובה 50,000 ₪, תוך שאני מביאה בחשבון גם את טענותיה של התובעת בדבר הפסקת פעילויות הפנאי הענפות בהן היתה משתתפת.
עלות הדיור המוגן (עבר ועתיד)
45.התובעת טוענת לפיצוי בסך העולה על 880,000 ₪ בראש נזק זה. טענותיה פורטו בהרחבה בתצהיר העדות הראשית ובסיכומים שהגישה (לרבות סיכומי תשובה) והובאו בקצרה לעיל. הנתבע, כאמור, מכחיש את הצורך של התובעת בדיור מוגן ומכל מקום מכחיש קשר בין פגיעותיה בתאונה לבין המעבר לדיור מוגן.
46.לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים, עיון בראיות והתרשמות מן העדויות, אני דוחה את טענת התובעת כאילו הצורך בדיור מוגן הוא תוצאה של התאונה נשוא התביעה. בהתאם, אני קובעת כי אין היא זכאית לפיצוי בגין שהותה שם, לא לעבר ולא לעתיד.
התובעת אמנם טוענת ארוכות – גם בסיכומיה – בעניין זה, אך בטענות אין די ויש צורך בהבאת ראיות שיתמכו בטענות.
47.ראש וראשון, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אינו רואה קשר בין התאונה לבין הצורך של התובעת בדיור מוגן. כך, לשאלת בית המשפט באשר לקשר שבין התאונה לבין ההתדרדרות הנטענת במצבה של התובעת ומעבר לדיון מוגן, השיב "קשה לי מאד לקבוע את זה, אני לא חושב שלפני התאונה היא היתה עם יכולות פיזיות ניכרות מדי, וגם אם את שואלת אותי פר השבר הזה או הפגיעה בכתף, האם זה היה אמור לדרדר אותה מבחינה תפקודית, אני לא חושב. הרבה מאד אנשים יש להם שברים כאלה והם מתפקדים, וגם לגבי הפגיעה בכתף, אנחנו סיכמנו שהפגיעה היא יותר סובייקטיבית מאשר אובייקטיבית" (עמ' 41 לפרוטוקול הראשון, ש' 25-30).
לכך יש להוסיף גם את קביעתו של המומחה כי נכותה הכוללת של התובעת, ללא קשר לתאונה, עולה עשרת מונים על הנכות שנקבעה לה בגין פגיעותיה בתאונה (ר' למשל עמ' 34 שורה 23).
48.שנית, לא הובאו ראיות מספקות שיש בהן להוכיח את הצורך של התובעת להוצאה חודשית כה משמעותית. לא הוגש תיעוד רפואי דרמטי (בתום תקופת ההחלמה של התובעת) ולא הוצג תיעוד רפואי תומך מן התקופה הסמוכה למעבר לדיור המוגן. תשובותיה של התובעת לעניין זה בחקירה נגדית (שם, שורות 32-35) רחוקות מלספק. יתר על כן, בבדיקות שנערכו לתובעת טרם כניסה לדיור מוגן (עמ' 156 לראיות הנתבע), לא הזכירה התובעת את התאונה כגורם לצורך שלה בדיור מוגן. אף כאן, הטעם שניתן (עמ' 91, שורה 3) אין בו די. לא ניתן להתעלם גם מהערכת תלות שבוצעה לתובעת בשנת 2008, עמ' 175 לראיות התובע (סעיף 107 לסיכום טענותיו).
49.זאת ועוד, לא הובא טעם מספק לתהיית הנתבע על כך שהמעבר לדיור המוגן אירע רק כשנתיים לאחר התאונה. טענותיה של התובעת בעניין זה (עמ' 84 לפרוטוקול הראשון, שורות 21-28 וכן החל בעמ' 91 ואילך, בחקירה החוזרת) מלמדות לכל היותר, כי הצורך לא היה דוחק. אם היה בידי התובעת להמתין עד למכירת הדירה טרם מעבר לדיור מוגן ובאם בתקופה זו לא נדרשה לטיפול סיעודי צמוד, אין זאת אלא כי היה בידי התובעת להתנהל היטב גם בדירתה היא. מכל מקום, כל טענותיה של התובעת בעניין זה לא נתמכו בדבר, לא במסמך ולא בעד אובייקטיבי ואין להן כל סימוכין. התובעת לא הראתה מתי החלה לנסות למכור את דירתה, לא הגישה מסמכים שילמדו על נסיונותיה להיקלט בדיור מוגן, לא הצביעה על מועדי ראיונות שנערכו לה והלכה למעשה, לא הוכיחה את טענותיה בהקשר זה.
50.לכך יש להוסיף את העובדה שכבר כעשור קודם לתאונה נשוא התביעה נזקקה התובעת לסיעוד מן המל"ל והוכרה כזכאית לסיעוד בהיקף של 100%.
51.על כן, אני דוחה את טענת התובעת כאילו הצורך בדיור מוגן נולד כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה, ובהתאם, דוחה את תביעתה לפיצוי בגין עלויות אלה.
52.במאמר מוסגר אבהיר כי אינני מקבלת את טענות התובעת כאילו ויתור הנתבע על חקירתה של מנהלת בית האבות מלמדת כי עדותה היתה מאשרת את טענות התובעת באשר למצבה התפקודי ופועלת לחובתו.
לו היה בידי מנהלת בית האבות להעיד על מצבה התפקודי של התובעת, ראוי היה כי התובעת תביא אותה לעדות על מנת לתמוך טענותיה במישור הנזק גם באופן אובייקטיבי. צירופן של קבלות בדבר עלות השהות אין בו די כדי להוכיח את טענותיה, ודאי שלא בכל הנוגע לקשר הסיבתי שבין התאונה לצורך בדיור מוגן.
53.עולה כי אם קיים מחדל ראייתי באי העדתה של מנהלת בית האבות, הוא רובץ לפתחה של התובעת ולא לפתחו של הנתבע. מסקנתי בדבר היעדר קשר בין הצורך בדיור מוגן לבין התאונה נתמכת גם במחדל זה ובמחדליה האחרים של התובעת בהוכחת הקשר, כמפורט לעיל.
עזרה והוצאות (עבר ועתיד)
54.התובעת עותרת לפיצוי בסך של 127,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעבר; 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, 20,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה ופיצוי בגין עזרה לעתיד מבלי לנקוב בסכום.
קבלות בגין הוצאות צורפו אך בקושי; ראיות אחרות לתמיכה בטענות התובעת לא צורפו, לבד מעדותה של בתה.
55.התרשמתי מעדות הבת ואני מאמינה לה. אני מאמינה לתובעת ולבתה כי בתקופה שלאחר התאונה, ודאי בתקופה בה סבלה מנכויות זמניות – הן בשיעור של 100% והן בשיעור של 30% - על פי קביעתו של ד"ר רגב, נזקקה לעזרה בהיקפים מוגברים וסביר אף כי נזקקה לעזרה בתפקודי היומיום הבסיסיים ביותר. עם זאת, לא הובאו ראיות באשר להשתכרותה של הבת או להפסדים שנגרמו לה. ברי, כי העזרה שבתה של התובעת מעניקה לה היא בת פיצוי וכי בתה של התובעת זכאית לפיצוי בגין השעות הרבות בהן שהתה סביב מיטתה של אמה וסייעה לה, אך בהיעדר נתונים עובדתיים באשר לעלויות שנגרמו לבתה של התובעת עקב כך, ייקבע הפיצוי על דרך האומדנה.
56.יש לזכור כי מעדותה של התובעת עולה כי כל צרכיה כיום מסופקים לה על ידי הדיור המוגן בו היא מתגוררת, לרבות ניקיון, כביסה ובישולים (גם אם היא בוחרת שלא לאכול את המזון המוגש לה ומעדיפה מזון המבושל על ידי בתה).
ממכלול ראיות התביעה עולה כי מאז עברה התובעת להתגורר בדיור המוגן, אין לה כל הוצאה עבור עזרה או סיעוד וגם נסיעותיה פחתו במאוד, בין אם משום שהיא מתקשה בנסיעות בתחבורה הציבורית ובין אם מטעמים אחרים.
התובעת עצמה מעידה כי קיים טיפול רפואי במקום מגוריה, כך שהיא איננה נזקקת עוד לנסיעות לצורך טיפול רפואי.
57.נוכח קביעתי כי הדיור המוגן אינו תוצאת התאונה, עולה כי הלכה למעשה, מזה שנתיים לערך, לא נגרמות לתובעת הוצאות כלשהן עקב ובגין התאונה, מלבד הוצאות נסיעה במוניות בפעמים הספורות בהן יוצאת התובעת את ביתה ואולי הוצאות עקיפות הנגרמות לבת עבור בישול.
58.בהיעדר כל ראיה להוצאות או נזק, מלבד עדותה של הבת, בהתחשב בשיעור הנכות הצמיתה ממנו סובלת התובעת ומנכויותיה הזמניות, בהתחשב בסיעוד המוגבר לו נזקקה בחודשים שלאחר התאונה ובקושי ההגיוני להתנייד באמצעות אוטובוסים הן סמוך לאחר התאונה והן עתה ובשים לב להיעדר הוצאות או צורך בעזרה מזה חודשים ולעתיד, אני פוסקת בראשי הנזק של עזרה והוצאות, לרבות הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, פיצוי גלובאלי בסך של 35,000 ₪.
59.סכום זה כולל פיצוי עבור העזרה והסיעוד (כולל בישול) שהעניקה ומעניקה בתה של התובעת עקב ובגין התאונה.
סוף דבר
60.הנתבע ישלם לתובעת סך של 85,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 19,890 ₪ ובצירוף הוצאות משפט (אגרת משפט, חווה"ד הרפואית מטעם התובעת, חלקה של התובעת בעלות שכ"ט המומחה מטעם בית המשפט).
בהתאם להחלטותי מיום 6.6.21 בעמ' 51 לפרוטוקול הראשון ועל גבי פתקית, יקוזז הסך הכולל של 5,000 ₪ מן התשלום.
הנתבע יישא גם בהוצאות העדים, כפי שנפסקו.
הסכומים כולם ישולמו בתוך שלושים ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלומם בפועל.
*** בשולי הדברים אעיר כי מפאת כבודם של ב"כ הצדדים, מחמת גילם של הצדדים (גילה המבוגר של התובעת וגילו הצעיר יחסית של הנתבע) לא התייחסתי כלל לטענות הצדדים באשר להשתת הוצאות בגין ניהול ההליך. יובהר, כי אך לפנים משורת הדין לא הטלתי הוצאות על הצדדים אהדדי בגין הארכת ההליך שלא לצורך.
ניתן היום, כ"א אדר ב' תשפ"ב, 24 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
