תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף. המחלוקת על החבות ועל הנזק.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
1. התובעת, ילידת 1985, רכבה על אופניה בשבילי "פארק רעננה" [להלן - "
הפארק"] בשעות הלילה של 22.6.00. תוך כדי כך נתקלו אופניה באבני ריצוף שהתרוממו ובלטו בזויות שונות מעבר למשטח המרוצף, מה שגרם לאיבוד יציבותם של האופניים, לנפילתה ולפציעתה בפניה ובשיניה הקדמיות - עליונות [להלן - "
התאונה"].
2. לאחר התאונה תיקנה העירייה ויישרה את הבליטות בריצוף.
3. מיד לאחר התאונה טופלה התובעת בחדר מיון של בית החולים שיבא. חתך שנגרם בשפתה נתפר. שן
21 שנעקרה ממקומה בעת התאונה - הושבה ללסת עליונה וקובעה זמנית. שן
22 שנשברה בעת התאונה בגובה החניכיים - הושלמה על ידי חומר מורכב. הדברים יפורטו בהמשך.
4. לאחר התאונה, שאירעה בחופש הגדול, שבה התובעת ללימודים סדירים, סיימה אותם עם תעודת בגרות, שירתה שירות צבאי מלא בחיל האוויר, עבדה זמן קצר כמזכירה והחלה בלימודי מנהל עסקים במרכז הבין תחומי בהרצליה, שם היא לומדת עד היום ובנוסף עובדת חלקית.
5. על אף שהמחלוקות בין הצדדים אינן רבות יחסית, לא השכילו הצדדים לסיים את התיק בפשרה. כל אחד מהם הצטייד בחוות דעת רפואית בעיקר לצורך הערכת טיפולי השיניים, לעבר ולעתיד. לאור המחלוקות הרפואיות מונתה פרופ' דורית ניצן כמומחית מטעם בית המשפט. בהיעדר טעמים של ממש ולאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעת מומחה בית המשפט, יש לקבל את ממצאיה, קביעותיה והערכותיה הכל כעולה מחוות הדעת, מתשובותיה לשאלות הבהרה ומחקירתה בבית המשפט.
המחלוקות
6. בשאלת החבות - אין חולק כי אכן התאונה אירעה. המחלוקות נעוצות בעצם קיומו של מפגע המטיל חובות זהירות על העירייה ובקיומו של אשם תורם מצד התובעת.
7. בשאלת הנזק - אין טענה לנכות רפואית, למעט התמקדות על מראה הצלקת. המחלוקת המרכזית היא בשאלת עלותם של טיפולי השיניים לעבר ולעתיד. כמו כן חלוקים הצדדים על אבות הנזק השונים.
הראיות
8. מטעם התובעת העידו היא, אביה, אחותה לימור שצילמה את מקום התאונה יום למחרת התאונה וכן מר דב בייגל מהעירייה. התובעת העידה על מלוא המסכת העובדתית והציגה לבית המשפט את הצלקת בשפתה. האב העיד על מצב הפארק, על הזעקת ההורים למקום התאונה על ידי עוברת אורח ועל הטיפולים הרפואיים. לימור העידה על הצילום שביצעה. מר בייגל העיד על מצב הפארק, על תאורת הלילה שבו, על ביקורות מפגעים יומיות ועל תיקונים שמבצעים עובדי העירייה במקום.
9. העירייה לא זימנה עדים מטעמה ולא הגישה ראיות. שני הצדדים חקרו את פרופ' ניצן.
שאלת החבות
10. לעירייה חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרכים ובשבילים שטח שיפוטה. הלכה פסוקה היא כי חבותה הקונקרטית של העירייה חלה מקום בו לא מנעה ולא הסירה "סיכון בלתי רגיל". לא כל בליטה או שקערורית מהווים סיכון בלתי רגיל וידוע ומקובל כי "
רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. ..... לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך" [ע"א (מח - ירושלים) 4344/97,
ג'ני
כהן נ' עיריית רמת גן, וע"א (מח - מרכז) 1391-08-07,
כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, פורסם בנבו].
11. בכך אין כדי לפגוע בקביעה כי: "
אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה ........
הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" [ע"א 2004/92,
עירית קרית אונו נ' שחם, פורסם בנבו].
12. עד כאן העיקרון. אך השאלה מהו "סיכון בלתי רגיל" הנה גם שאלה של עובדה ושל נסיבות קונקרטיות. במקרה שלפני, אין מדובר בכבישים ובמדרכות רבי היקף אלא
בשטח
מצומצם ותחום של הפארק. ואין מדובר בסתם מתחם מצומצם אלא במתחם לגביו גובה העירייה
דמי כניסה ה"מיועדים לתחזוקה השוטפת של הפארק, מגרשי הספורט, המתקנים ופינת החי", כאמור בשלט המוצב בכניסה לפארק.
13. בהתאם, כפי שהעיד בכנות מר בייגל מהעירייה,
מתבצעות מדי בוקר בפארק ביקורות לאיתור
מפגעים בהשתתפות מר בייגל ומנהל האחזקה של העירייה. במידה ומאותר מפגע - הוא מתוקן על ידי עובדי העירייה עצמם. אמנם מר בייגל לא זכר את המקרה של התובעת אך הוא המשיך והעיד כי התופעה של אבנים משתלבות שעולות בגלל שורשי עצים או מסיבות אחרות, מוכרת לו [עמ' 11]. מר בייגל זיהה את מקום התמונות בצילומים שהוצגו לו ובפועל אישר כי המצב כיום שונה מהמצב יום למחרת התאונה. מכאן ובשילוב עדותה של התובעת נמצא כי מצב אבני הריצוף ובליטתן תוקן על ידי העירייה לאחר התאונה. עוד העיד מר בייגל כי
במידה שאותר מפגע שטרם תוקן, הוא
מגדר ומסמן
אותו [עמ' 12]. משהוצג לו הצילום שצילמה לימור יום למחרת התאונה [ת/2, או נספח ב' לתצהיר התובעת] העיד : "
מה שרואים בתמונה לא נראה לי וצריך לתקן את זה". הוא אף אישר כי
תאורת הלילה בפארק עמומה יותר מתאורת הצפה המופעלת באצטדיון [עמ' 12 למטה].
14. אין כל קושי לקבוע ממצאים לעניין התרשלות העירייה והפרת חובה קונקרטית כפי התובעת בפרט לאור עדותו של מר בייגל: במקום התאונה היה מפגע העולה משמעותית על "סטייה מיושר מתימטי". מדובר במספר לא מועט של אבני ריצוף בולטות בזויות שונות מעבר למפלס הריצוף. על עובדי העירייה היה לגלות, ללא שום קושי, את המפגע בביקורות היומיות הנערכות בפארק. במידה שלא ניתן היה לתקנו על אתר, היה עליהם לסמן ולגדר את המקום והדבר לא נעשה. קשה עד בלתי אפשרי לצפות מרוכבת אופניים הרוכבת בשעת לילה ובתנאי תאורה עמומה להבחין במפגע וממילא מעצם חובת הסימון והגידור עליה העיד מר בייגל, למדים אנו שאף העירייה לא ראתה להסתמך על ערנותם של המשתמשים בפארק, לא ביום ולא בלילה.