פלונית ואח' נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

השופט נ' הנדל:

           בקשת רשות ערעור זו מצויה בצומת המשולש שבין האישי, האנושי והציבורי. בין אישה, נתינה זרה, שנפלה קורבן לאלימות מצד בן זוגה הישראלי, בין ילדתה הקטנה, כבת 5, שהיא אזרחית ישראל, ובין הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבין-משרדית), ומערכת השיקולים שעליה לשקול בדונה במעמד האם. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק הדין בו דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עמ"נ 68103-03-17; השופט ע' שחם), את ערעור המבקשות על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים (ערר (י-ם) 2209/14; הדיינת ב' תם) – והותיר על כנה את ההחלטה שלא להעניק למבקשת 1 (להלן: המבקשת) מעמד במדינת ישראל.

רקע וטענות הצדדים

1. המבקשת, נתינה זרה, נכנסה לראשונה לישראל בחודש ספטמבר 2005, כעובדת בתחום הסיעוד – והיא שוהה בה מאז כדין. ביום 11.3.2011 נישאה המבקשת לאזרח ישראלי, ובעקבות זאת ניתן לה, ביום 30.4.2012, רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, והיא החלה בהליך המדורג לקבלת מעמד קבע. בחודש יולי 2013 נולדה לבני הזוג ילדה משותפת – היא מבקשת 2, אזרחית ישראל (להלן: הבת) – אך מספר חודשים לאחר מכן הודיעה המבקשת כי "הנישואין הסתיימו על רקע של אלימות במשפחה", וביקשה להסדיר את מעמדה לפי נוהל 5.2.0019 ("נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי"; להלן: נוהל אלימות) של המשיבה (להלן: הרשות). בהמלצת הוועדה הבין-משרדית החליט מנכ"ל הרשות לדחות את הבקשה. נקבע כי מאחר ובן הזוג הישראלי – שהורשע בעבר בעבירות מין, בגינן ריצה תקופות מאסר ממושכות – אינו שומר על קשר עם בתו, ומאחר ולמבקשת אין בני משפחה אחרים בישראל, לא התקיימו "טעמים הומניטריים מיוחדים" להסדרת מעמד המבקשת.

           בעקבות ערר שהגישו המבקשות, הורה בית הדין לעררים לוועדה הבין-משרדית לשוב ולבחון את הסוגיה בראי טובת הבת. הבחינה המחודשת הובילה לתוצאה זהה: יו"ר הוועדה עמד על זיקתה הדלה של המבקשת לישראל, ומצא כי על אף ההתקרבות בין הבת לאביה, "למען שלומן של הבת והמבקשת יוטב להן אם יתאחדו עם משפחתה של המבקשת בחו"ל ולא יישארו בישראל לצד אב אלים וללא משפחה". בית הדין לעררים שב, אפוא, ונדרש לערר המבקשת – והפעם דחה אותו לגופו, לאחר שמצא כי ההחלטה בעניינה אינה חורגת ממתחם הסבירות. על פי השקפתו, עמידת המבקשת בתנאי הסף הקבועים בנוהל אלימות פתחה בפניה את דלתות הוועדה הבין-משרדית, אך אינה מהווה תחליף לבחינה פרטנית של מכלול הנסיבות – לרבות עוצמת הזיקה של המבקשת לישראל ולמדינת מוצאה – על ידי הוועדה. לפיכך, זו פעלה בסמכות כאשר בחנה את הבקשה לגופה, ובהכרעתה – המבוססת על ניתוח מקיף של זיקות המבקשת וטובת הבת – לא נמצא פגם.

           כאמור, ערעורה של המבקשת על פסק הדין נדחה. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי נוהל אלימות הגמיש את הקריטריונים להנחת בקשות להסדרת מעמד על שולחן הוועדה הבין-משרדית – אך אינו משפיע על אופן פעולת הוועדה, ואינו מגביל את שיקול דעתה. כמו ביחס לכל זר אחר שנישואיו הסתיימו, על הוועדה לבחון את "קיומו של שיקול הומניטרי מיוחד, העשוי להצדיק מתן מעמד" – תוך מתן משקל לזיקות המבקשת לישראל ולמדינת מוצאה, ולשיקולי טובת הבת. בנסיבות העניין, נקבע כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין לעררים. בית המשפט קמא חתם את דבריו בהתייחסות לצו עיכוב יציאה מהארץ שהתברר כי ניתן – בהליך אחר, ולבקשת בן הזוג הישראלי – כנגד הבת (להלן: צו עיכוב היציאה), וציין כי "עניין זה חורג מסמכותי בגדרי ההליך שבפני, אשר עניינו במעמד המערערת, ואין בו כדי להשפיע על תוצאת ההתדיינות הנוכחית". מכאן בקשת רשות הערעור.

2. לטענת המבקשות, ההכרעה בעניינן מייצגת תמורה משמעותית במדיניות הרשות כלפי זרים נפגעי אלימות במשפחה – וילדיהם הישראליים – ומכאן שבקשתן מעוררת שאלות משפטיות וציבוריות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור.

           לגופם של דברים, המבקשות סבורות כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים – בו נקבע, כאמור, כי האלימות שהביאה לסיום הנישואין לא תשפיע על מערך השיקולים של הוועדה הבין-משרדית – חותר תחת תכלית נוהל אלימות, ומרוקן אותו מתוכן. לטענתן, יש לצמצם את שיקול דעת הוועדה הבין-משרדית בנוגע לזרים הבאים בגדרי נוהל אלימות, ולקבוע כי "רק במקרים חריגים, בהם הנסיבות הפרטניות מצדיקות סטייה מתכלית הנוהל, יהיה מקום לדחות בקשה" העומדת בקריטריונים המפורטים בנוהל. המבקשות מוסיפות כי ההורות לילד ישראלי יוצרת חזקה לפיה זיקת המבקש למדינת ישראל גוברת על זיקתו למדינת המוצא, ומטילה על כתפי הרשות את נטל סתירת "חזקת זיקה" זו. לדידן, לא זו בלבד שהחזקה שנוצרה בעניינן – עם לידת הבת – לא נסתרה, אלא שעלה בידיהן להוכיח כי זיקת המבקשת לישראל גוברת גם בהתאם למבחנים המקובלים. לבסוף, המבקשות משיגות על המשקל שהעניק בית המשפט קמא לקשר הרופף שבין בן הזוג הישראלי לבתו – ומציינות כי בכל מקרה האב חזר לא מכבר לפגוש את בתו, כך שאף זכותם של שני אזרחים אלה לחיי משפחה תומכת בהסדרת מעמד המבקשת. כמו כן, מבקרות המבקשות את הקביעה כי הרקע האלים של בן הזוג הישראלי תומך בהרחקתן מישראל, וטוענות כי זקיפת האלימות שחוותה המבקשת לחובתה, תוך הצגת הגירוש מן הארץ כאקט שנועד "להגן" עליה ועל בתה, בלתי מתקבלת על הדעת.

           מן הטעמים הללו – ומנימוקים נוספים הקשורים בטובת הבת – המבקשות קוראות להסדרת מעמד המבקשת בישראל, אם באמצעות הארכת תוקף רישיון הישיבה הארעי שלה מסוג א/5, ואם בדרך של מתן תושבות קבע. זאת, "מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (להלן: חוק הכניסה). יצוין כי ביום 31.10.2017 הורתה חברתי השופטת ד' ברק-ארז כי רישיון הישיבה הנוכחי של המבקשת יעמוד בעינו עד מתן החלטה אחרת.