פלד ואח' נ' התעופה בישראל

החלטה

זו תביעה כספית על סך 786,912 ₪ שהגישו התובעים, שהינם בעלים בחלקים, התובעת 1, ובעלים בשלמות, התובע 2, של קרקע הסמוכה לנמל התעופה ע"ש דב עוז בתל אביב (להלן: שדה דב).

נטען שמדובר בשטחי קרקע שייעודם למגורים, אולם הבניה בשטחים אלו מוקפאת מזה עשרות שנים בשל צמידות שדה דב לקרקעות התובעים.

התובעים טוענים כי, הנתבעת עושה שימוש בשדה דב, באופן שמהווה עוולה בנזיקין, עוולת מטרד, הגורמת נזק לתובעים, כן נטען להסגת גבול במקרקעין מטעם הנתבעת, ולעשיית עושר שלא במשפט, שמחייב השבה לתובעים. נטען שעקב הנתבעת, אין התובעים יכולים לנצל את הקרקע, לבנות עליה או להשכירה, וזכאים לכל הפחות לפיצוי מהנתבעת בגובה דמי שכירות ראויים, שהם סכום התביעה ועל פי חוות דעת שמאי מקרקעין שצורפה ולגבי כל אחד מן התובעים.

הנתבעת הגישה כתב הגנה, וכפרה בחבות כלשהי, ומבקשת לדחות או למחוק את התביעה על הסף וזו הבקשה נשוא החלטה זו.

הנתבעת טוענת, כי ככל שקיימת פגיעה המוכחשת, החקיקה הרלוונטית כוללת בחובה, גם את זכות הפיצוי בגין הפגיעה, למשל, פנייה בעניין לפי חוק הטיס, או חוק התכנון והבנייה.

לעניין הסגת גבול, נטען שלפי סעיף 11 לחוק המקרקעין, אין בבעלות הנטענת למנוע מעבר בחלל הרום. נטען כי, זכותם הקניינית של התובעים, נסוגה מפני זכות הציבור. נטען שהתובעים רכשו את הזכות במקרקעין שנים רבות לאחר תחילת פעילותו של שדה התעופה בשנת 1938, ולפיכך, קנו את זכותם בכפוף ובידיעה אודות הפעילות שהתנהלה ומתנהלת בשדה התעופה. נטען להתיישנות מחמת השתק או שיהוי. ספציפית נטען, ששדה דב אינו שדה של המבקשת, אלא הינו שדה תעופה צבאי, שהנתבעת נדרשה לספק בו שירותים מסוימים לפעילות אזרחית, על פי צו מתאים, והחלק בו ניתן השירות אינו גובל כלל בחלקות התובעים.

התובעים טוענים, כי כעניין של מדיניות אין מקום בנסיבות כאן להורות על דחייה על הסף, ובטרם בירור לגופו. נטען שעילת התביעה המרכזית הינה מטרד ליחיד, וטענות ההגנה ביחס לשימוש הדרוש לטובת הציבור דורש בירור במשפט, תוך שקילת כל האינטרסים הרלוונטיים. נטען שחלופות לפיצוי מכוח חוק הטיס או חוק התכנון והבנייה אינן ישימות כאן, או אין בהן למנוע תביעת פיצוי ישירה בגין עוולה נזיקית של המעוול. נטען שלמעשה אין מדובר בהפקעה דה-פקטו של קרקעות התובעים וללא תשלום פיצוי, וזאת מעצם קיומו והפעלתו של שדה התעופה, ובאופן המונע כל שימוש במקרקעי התובעים. נטען שבירור שאלת החסינות לה טוענת הנתבעת מחייב בירור ולגופו, יש לפרשו בצמצום. נטען שלפי סעיף 46 לפקודת הנזיקין, העובדה שהתובעים רכשו את המקרקעין כאשר שדה התעופה היה קיים זמן רב קודם, אין בה לשלול חבות אפשרית.

בתשובתה, מציינת המבקשת, שלהבנתה הנזקים הנטענים, עניינם פגיעה בזכויות בנייה על המקרקעין, ובנזקי רעש במובן של מטרד רעש מעצם קיומו של שדה התעופה. וחוזרת בהרחבה על נימוקי בקשתה ובכללם שמדובר בנזקים שהמשפט אינו מפצה עליהם, אלא אם המחוקק קבע אחרת, ובתנאים שקבע המחוקק. הודגש, שבניגוד לעניין טיסונה, שבו נפסק פיצוי, בענייננו אין טענה לפלישה לשטח התובעים. נטען כי, בהוראות חוק התכנון והבנייה נקבעה נקודת איזון בין זכותו הקניינית של הפרט הנפגע מהגבלות שנוצרו בעקבות תוכניות בנייה, לבין זכויות הציבור, תוך הפנייה לסעיף 197 לחוק, שלטעם הנתבעת חל בעניין, שכן נזקי התובעים יסודם מעצם הפגיעה שנגרמת להם מקיום שדה התעופה, שלשיטתם יוצר מטרד ביחס אליהם, כאשר מדובר במטרד הנובע מעצם קיומו של שדה התעופה שמותר על פי תוכנית מיתאר, הרי מדובר בפגיעה עקיפה ע"י תוכנית. פיצוי בגינה יש לתבוע לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, כאשר אותו סעיף יוצר ייחוד עילה, שאין לעקפה בעילות ניזקיות כמו כאן. הנתבעת מסכימה, כי כאשר ניתן לצמצם פגיעה כתוצאה מפעילות שדה התעופה, אכן ניתן לבקש סעד מתאים בעילת מטרד מבית המשפט. נטען כי בענייננו אין דרישה או תשתית מילולית שעניינה הפחתת הפגיעה בתובעים, אלא דרישתם היא, לפיצוי בשל עצם קיומו של שדה התעופה, ולמרות שקיים כדין ועל פי תוכניות מיתאר קיימות.

בבקשה מסוג זה שבפניי, יש להכריע על פי כתבי הטענות בלבד, כאשר הכלל הבסיסי הינו שדחייה או מחיקה על הסף הינו אמצעי חמור, שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים, וביהמ"ש מעדיף תמיד הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. המבחן הקובע לסילוק ובהיעדר עילה, הוא בחינת פרשת התביעה, אשר בהנחה שהתובע יוכיח את כל העובדות הכלולות בתביעתו, עדיין לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידי (ראה ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 384).

לאחר עיון בכתבי הטענות, בקשה, תגובה ותשובה בעניין, אני מחליט לקבל את הבקשה, ולהורות על דחיית התביעה שבפניי. מכתבי הטענות עולה, שאכן העילה המרכזית הנטענת, הינה עילת מטרד ליחיד, על פי פקודת הנזיקין, לא ראיתי שהתובעים יוכלו לקבל הפיצוי הנדרש ובקשר לעילה זו, אכן טענת התובעים למטרד בשל עצם קיום שדה התעופה, עניין המחייב לשיטתם תשלום פיצוי בגין חוסר היכולת להנות מן הקרקעות שברשותם. טענות מסוג זה, ובהתחשב באינטרס הציבורי של הפעלת שדה התעופה, והעובדה שפועל מכוח תוכניות מיתאר תקפות, צריכות להתברר כפי שטוענת הנתבעת, במסגרת תביעה על פי חוק התכנון והבנייה, ולא במסגרת תביעה ישירה של המזיק הנטען, הפועל על פי דין, וכאשר אין טענה ספציפית או מפורטת לחלופת הפעלה שונה או למטרד רעש למשל, המנוגד להוראות הדין בעניין. אכן, לפי התביעה, עצם קיום שדה התעופה הינו המטרד שבגינו התובעים סבורים שזכאים לפיצוי, ברור שקיימים אינטרסים רבים ציבוריים, פרטיים וקניינים, שיש לשקול בקשר לעניין, ואולם, שעה שמדובר בפעילות שמותרת, ואין טענה שחורגת בעניין ספציפי כזה או אחר, כך שנגרם מטרד כתוצאה מאותה חריגה, הדרך הנכונה, דרך המלך לדרישת פיצוי, במקרה כזה, הינה כאמור תביעה לפי חוק התכנון והבנייה.

על פניו, ונוכח קיום שדה התעופה במקום עשרות שנים, ובטרם נרכשו קרקעות התובעים, יכול ותחול בנסיבות כאן, זיקת הנאה לטובת השימוש במקום כשדה תעופה, מה שיכול ליצור מעין שיעבוד בנזיקין, המהווה הגנה כנגד עילת המטרד, כן ברור שהתובעים רכשו את המקרקעין כאשר ידעו על הגבלות הבנייה במקום, והדבר משליך לעניין נזק ממון הנתבע בעניין. בעניינים אלו איני מכריע סופית, באשר הכרעתי מבוססת על עניין ייחוד העילה לפי חוק התכנון והבנייה, וכפי שצוין לעיל.

נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה שלפניי, ולחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעת הוצאות דיון בסך 7,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח החלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ו' אלול תשע"א, 05 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.