פלג נ' דביר

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 20.6.13 במכבים רעות.

2. לטענת התובע, רכבו נסע ישר. לפתע, חש בחבטה ברכבו. רכב הנתבע שעקף את רכב התובע משמאל, פגע וגרם לרכב התובע לנזקים המפורטים בדו"ח השמאי.

3. הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען כי רכב התובע עמד עם רכבו וחסם את נתיב הנסיעה עם אורות מהבהבים. רק לאחר שהנתבע החל לעקוף את רכב התובע, פנה האחרון שמאלה ופגע ברכבו של הנתבע.

4. במהלך הדיון שנערך בפני, העידה בתו של התובע וחזרה על גרסתה לפיה נסעה באיטיות תוך שהיא מאותתה שמאלה על כוונתה לפנות בהמשך בהגיעה לצומת שמאלה. הבת הבחינה ברכב התובע העוקף את רכבה במהירות גבוהה ואז בניסיון לחזור לנתיב הנסיעה, פוגע ברכב התובע. הבת טענה כי טווח הראיה של הנתבע היה קטן. לאחר התאונה הודה הנתבע בפני אביה ואימו כי הוא האשם לקרות התאונה.

התובע העיד כי לאחר התאונה הגיע למקום והנתבע הודה בפניו ובפני אימו כי הוא האחראי לתאונה. בנוסף, טען כי הנזקים לרכבים תואמים לגרסת הבת לקרות התאונה.

5. הנתבע העיד וטען כי נסע לאחר הבת שנעצרה בצומת והדליקה אורות מהבהבים. הנתבע החל בעקיפת רכב התובע ואז לפתע החלה הבת לפנות שמאלה והרכבים התנגשו. הנתבע לא זכר האם הודה באשמתו לאחר התאונה בפני התובע, ביתו ואימו, אם לאו.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של התובע ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בהוצאות התובע, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותה של בת התובע והיא מהימנה בעיני. הבת חזרה בעקביות על גרסתה לפיה האטה מהירות נסיעתה, אותתה שמאלה אך טרם הגיעה לצומת וטרם פנתה. בשלב זה, החל הנתבע לעקוף את רכבה במהירות ובניסיון לחזור לנתיב הנסיעה פגע ברכבה. עדותה נתמכה בעדותו של התובע שטען כי לאחר התאונה הודה הנתבע באחריותו לתאונה.

מנגד עדות הנתבע היתה בלתי מהימנה, כך לא זכר האם הודה בפני התובע, בתו ואימו כי אחראי הוא לקרות התאונה. בנוסף, אמו של הנתבע לא התייצבה לדיון לתמוך בגרסתו. לפיכך, יש להחיל את הכלל לפיו הימנעות מהבאת עד פועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתו.

שלישית, תמונות הנזק מתיישבות עם גרסת התובע לפיה התאונה ארעה באופן שתיאר.

לפיכך, סבורה אני כי היה הנתבע להימנע מעקיפה בלתי זהירה של רכב התובע, בפרט כאשר מצוי הוא בכביש בו שדה הראיה לקוי. משלא עשה כן וסטה חזרה לנתיב נסיעת רכב התובע תוך שהוא פוגע בו וגורם לו לנזקים. הרי שהוא האחראי לקרות התאונה.

לא מצאתי מקום להטיל אשם תורם על הבת שנהגה כחוק ולא היה בידה למנוע התאונה.

באשר לנזק הנתבע בגין עוגמת נפש מצאתי מקום להתערב בו ולהפחיתו משבתביעות רכוש עסקינן.

7. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבע לשלם לתובע סך של 11,203 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 29.10.13 , ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, יישא הנתבע בהוצאות משפט בסך 600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.