פלאי נ' בן שושן

החלטה

בהליך שלפניי, בו עותר המבקש לביטול פסק בוררות, התעוררה שאלת סף בדבר תקפותו של הפסק לאור העובדה שעל העתק הפסק שהוגש לאישור על ידי המשיב אין כלל חתימות של הבוררים, ואף לא מודפסים שמותיהם, אלא אך ורק חתימת "מזכירות בית הדין בשם בית הדין". בגלל הפגם הנחזה בפסק הנ"ל, התבקש ב"כ המשיב לעיין בתיק הבוררות שבבית הדין ולהגיש העתק חתום של הפסק.

בתגובה הגיש ב"כ המשיב העתק של הפסק אשר עליו מודפסים בתחתית הפסק שמותיהם של שלושת הדיינים, כשליד כל שם מופיע הסימון "(-)"; ויחד עם זאת מצויין בהערה למטה "חתימות הדיינים במקור".

על כך ניתנה החלטה נוספת בה נדרש שוב ב"כ המשיב להגיש העתק של המקור עצמו, עליו ניתן יהיה לראות את החתימות של הדיינים עצמם, במקום האישור החוזר של המזכירות, אשר כשלעצמו אינו מספיק כדי לענות על דרישות החוק.

בתשובה טוען ב"כ המשיב טענה חדשה, כי אין כל פגם בהעדר חתימות על הפסק המקורי, כל עוד שהבוררים צירפו את חתימותיהם מאוחר יותר, ואף אם טרם עשו זאת בעת הגשת הפסק לאישור, קיימת ומוכרת פרוצדורה לפיה יכול בית המשפט להחזיר את הפסק להשלמת החסר. בתמיכה לטענתו, מפנה ב"כ המשיב המלומד לסעיף 346 שבספרה של פרופ' אוטולנגי ולפסיקה אשר אליה היא מפנה שם.

חוששני כי ב"כ המשיב טעה קימעא במשנתו. יש להבחין בין מספר מצבי "חתימה" שונים, כשהלכות הפסיקה הרלוונטיות שונות במקרים השונים. ואפרט:

א. פסק בוררות שלא נחתם:

סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), קובע כדלהלן:

פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו.

על בסיס הוראות המחוקק האמורות, קבעה כב' השופטת צור בה"פ 534/00 רקפת שיווק נייר בע"מ נ' זלצמן (פורסם במאגרים; מיום 11.10.11), כדלהלן:

יסודות ה"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין.

בענייננו, מלכתחילה טענה המבקשת כי די בחתימת מזכיר בית הדין לממונות בירושלים (להלן - בית הדין לממונות) וכי הנוהג בבית הדין לממונות הינו כי מזכיר בית הדין חותם על ההחלטות ופסקי הדין המודפסים שמוציא בית הדין (עמ' 5 לתגובת המבקשת מיום 3.5.01, נספח ב' לתגובה).

ביום 7.6.01 ביקשה המבקשת לצרף מסמך נוסף בטענה שהוא העתק נאמן למקור של פסק הבורר שצורף לבקשה, אלא שהפעם הוספו לו חתימותיהם של שני הדיינים. אין לקבל דרך זו. לא ניתן לחתום היום על פסק שניתן לפני שנתיים. המבקשת טוענת כי מטרת הגשת הפסק הנוסף אינה להחליף את פסק הבוררות שאישורו מתבקש, אלא לאשר את תוכנו באמצעות הדיינים שנתנו את הפסק המקורי. אין לקבל דרך זו. הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות מחייבת את הבוררים לחתום על פסק הבוררות. עוד קובע החוק כי הבוררים יחתמו על הפסק בציון תאריך החתימה ומכאן שתאריך חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק. בענייננו, הפסק אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו חתום על ידי הבוררים ואילו המסמך החדש מושא הבקשה בפני, נחזה להיות פסק חתום על ידי הבוררים כשתאריך החתימה הוא לפני שנתיים, כאשר אין חולק כי החתימה הוספה רק היום. מסמך זה לקוי על פניו שכן הוא נחזה להיות פסק בוררות חתום כדין ביום מתן הפסק (לפני שנתיים) למרות שאין חולק כי נחתם היום. טענת המשיבה כי היה פסק בוררות חתום כדין אך הוא נעלם מתיק הבוררות היא טענה עובדתית ומכל מקום אין היא עולה מהמסמך שאינו תואם את הפסק המקורי והעיקר אינו תואם את מה שהוא נחזה להיות על פניו.

עינינו הרואות, איפוא, שאם בעת מתן פסק הדין לא חותמים הבוררים עליו, אין כלל בפני בית המשפט פסק דין כלשהו לאישור. על כן, גם אי אפשר לבוררים להוציא מתחת ידם בשלב מאוחר יותר "הבהרות" כלשהן לפסק הדין הלקוי המקורי, מאחר שהבהרות ניתן להוציא, אם בכלל (לפי סעיף 22 לחוק), רק לפסק דין שכבר ניתן כדין; בעוד שפסק דין לא חתום הרי אינו קיים בעיני החוק, ועל כן אין כל בסיס אשר עליו ניתן להוציא הבהרות. זאת ועוד, לפי פסק דין רקפת הנ"ל, גם אי אפשר לבוררים להוציא בשלב מאוחר כלשהו העתק של הפסק המקורי אשר אליו יצרפו הפעם את חתימותיהם. צירוף מאוחר של חתימות לפסק דין שניתן תקופה ארוכה לפני כן, לא ייחשב כחתימה תקינה של פסק הדין, ובפרט אם החתימות מצורפות רק לאחר שהפסק המקורי מוגש לאישור בית המשפט ללא החתימות האמורות.

הלכה זו באה לידי ביטוי פעם נוספת בהחלטתו של כב' השופט כרמל בה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת (פורסם במאגרים, מיום 22.5.08), בו נקבע כי

הוראות סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 קובעת: "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה". יסודות אלה הם מהותיים ולא ניתן להתנות עליהם. משקבע המחוקק, בבירור, כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר, כי אז משלא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין. הולמים לענייננו דברי כב' השופטת י. צור בה"פ 534/00 זלצמן נ' רקפת שיווק נייר בע"מ (לא פורסם), אליו הפנה המבקש בטענותיו.

גם המלומדת הפרופ' אוטולנגי (בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, בעמ' 756) מסכמת את ההלכה הרלבנטית בהתאם לאמור לעיל:

מי צריך לחתום על הפסק? ברור מאליו שהבורר שדן בסכסוך, הוא שצריך לחתום על הפסק. החתימה כאן משמשת לא רק כראיה לכך, שהבורר הוא שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה אין. אין לקבל כפסק בורר מסמך החתום על ידי מישהו אחר, שאינו האדם אשר כיהן כבורר.

(ובה"ש 20 בעמ' 756 הנ"ל, אף מפנה פרופ' אוטולנגי לפסק דין רקפת האמור כבסיס מסקנתה בטקסט המצוטט לעיל).

עולה, איפוא, כי האסמכתאות אליהן מפנה ב"כ המשיב אינן רלוונטיות למקרה של העדר חתימות כלשהן, והן שייכות למקרה אחר, כשפסק הבוררות חתום חלקית, כפי שיפורט להלן,