פתח דבר
1. המבקש, סא"ל אלי בוחבוט, הועמד לדין בפני בית הדין הצבאי המיוחד בגין עבירות של אינוס, מעשה מגונה והתנהגות שאינה הולמת. המבקש כפר בהאשמות כנגדו, וביום 13.9.2006, בתום שמיעת ראיות, זוכה מכל אשר יוחס לו בכתב האישום.
2. התביעה הצבאית ערערה על הכרעת דינו של בית הדין המיוחד. ואולם, לאחר שמיעת הערעור, ובעקבות הערות בית הדין הצבאי לערעורים, הודיעה התביעה כי אינה עומדת על ערעורה, וזאת בכפוף לבקשה משותפת של הצדדים בדבר ביטולן של שלוש קביעות אשר הופיעו בהכרעת הדין, בקשה אשר אומצה על-ידי בית הדין הצבאי לערעורים. במסגרת פסק דינה של ערכאת הערעור הוטעם כי "נוכח חזרת התביעה מן הערעור - זיכויו של המשיב, מכל פרטי האישום, נותר על כנו" (ע/114/06
התובע הצבאי הראשי נ' סא"ל בוחבוט (2007)).
3. ביום 4.8.2008 פנה סא"ל בוחבוט בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה, לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955 (להלן:
החש"ץ). בקשתו זו נדחתה בהחלטתו של נשיא בית הדין הצבאי המיוחד (כתוארו דאז), כב' השופט אל"ם לוי, מיום 5.10.2008, ולפיה בהתאם להוראות החש"ץ, כפי שפורשו בפסיקת בית הדין הצבאי לערעורים - אין נתונה בידי נשיא בית הדין המיוחד הסמכות להארכת מועד להגשת בקשה כאמור (בש"ם 5/08
סא"ל בוחבוט נ' התובע הצבאי הראשי). המבקש ערער על החלטה זו; הסנגוריה הצבאית הצטרפה להליך כ"ידידת בית הדין". ערעורו של המבקש התקבל, תוך שנקבע כי יש להעניק להוראת סעיף 490(ב) לחש"ץ, המסדירה את פרק הזמן הנתון לנאשם שזוכה לשם הגשת בקשה לפיצוי, פרשנות דינאמית, העולה בקנה אחד עם ההתפתחויות שחלו בדין. נקבע, אפוא, כי לבתי הדין הצבאיים סמכות טבועה להאריך את המועד אשר נקבע לשם הגשת בקשה כאמור. משכך, נקבע כי התיק יובא בפני נשיאת בית הדין המיוחד, לשם הכרעה "האם עניינו של המבקש הוא
ייחודי בנסיבותיו ומצדיק עשיית שימוש בסמכותה הטבועה למתן ארכה להארכת מועד להגשת בקשה להחזר הוצאות ולפיצוי" (עלב"ש 134/08
סא"ל בוחבוט נ' התובע הצבאי הראשי (2010)).
4. ביום 5.1.2011 נעתרה נשיאת בית הדין המיוחד, אל"ם טבת-ויזל, לבקשת המבקש להאריך את משך הזמן הנתון לו לשם הגשת בקשה להחזר הוצאות הגנתו. למבקש ניתנה אורכה נוספת בת 21 ימים לשם פנייה בבקשה כאמור (בש"ם 1/10).
5. ביום 27.1.2011 פנתה ההגנה בבקשה להורות על תשלום החזר הוצאות הגנתו של הנאשם, בתוספת של 50% על הסכום המירבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן:
תקנות סדר הדין).
6. ביני לביני, חדל כב' השופט אל"ם טימן, אב בית הדין במותב אשר הכריע את דינו של הנאשם, לשמש כשופט, ועל-כן נבצר הימנו לדון בבקשה. משכך, הורתה נשיאת בית הדין המיוחד, כי בקשת הנאשם תידון בפני מותב אשר שניים מחבריו - אל"ם פורת ואל"ם (מיל') כרמלי - נמנו עם הרכב השופטים שדן בתיקו העיקרי של המבקש; ואליהם התווספה שופטת נוספת - סא"ל תומר-ירושלמי.
7. להלן תידון, אפוא, בקשת המבקש לקבלת החזר הוצאות הגנתו.
הערה מקדמית - התשתית הראייתית העומדת ביסוד ההחלטה
8. באי-כוח המבקש צירפו לבקשתם לקבלת החזר הוצאות הגנה את תצהירו של המבקש בדבר עלות שכר הטרחה אשר שילם והוצאות נוספות שהוציא במסגרת משפטו. כן צורפה לבקשה תגובה שהוגשה מטעמו של הפרקליט הצבאי הראשי דאז לעתירה לבג"ץ, שהגישה בשעתו המתלוננת, כנגד ההחלטה שלא לבקש את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, במסגרת התיק העיקרי אשר התנהל כנגדו.
9. ביום 29.3.2011 נמסרה תגובת התביעה הצבאית לבקשת ההגנה. במסגרת התגובה נטען כי בקשת ההגנה כוללת נתונים וטענות עובדתיות, אשר לא הונחו בפני בית הדין שדן בהליך הפלילי בעניינו של המבקש וכן נתונים אשר אינם קבילים בהליך פלילי. משכך, ביקשה התביעה כי בית הדין יורה להגנה להגיש בקשה מתוקנת, וכי מן הבקשה המתוקנת תושמט תשובתו של הפצ"ר לעתירה האמורה.
10. ביום 16.5.2011 קבעה נשיאת בית הדין כי "אין צורך בהגשת בקשה נוספת מטעם באי כוח המבקש וכי לעיון ההרכב שיידון בבקשה יועברו הבקשות שהוגשו מטעם המבקש עד כה, למעט המסמכים הנלווים". עוד נקבע כי בקשת המבקש להגיש מסמכים נלווים, שלא הוגשו בהליך העיקרי, תידון על ידי ההרכב שידון בבקשה להחזר הוצאות.
11. ביום 18.7.2011 התקיים דיון בבקשת ההגנה. בפתח הדיון, שבה התביעה וביקשה כי נורה להגנה להגיש בקשה מתוקנת, וכי נתעלם מן המסמכים, אשר צורפו לבקשה המקורית. לא ראינו לנכון לעשות כן, ולהלן נבאר טעמינו.
12. כידוע, וכפי שיפורט בהרחבה להלן, הנסיבות המצדיקות החזר הוצאות לנאשם שזוכה, יכול שיהיו נסיבות הקשורות להליך הפלילי עצמו ויכול גם שיהיו נסיבות החיצוניות לו.
13. הנה כי כן, במסגרת הכרעה בבקשה, מוסמך בית הדין לשקול גם נסיבות
חיצוניות להליך העיקרי; ועל-כן, פשיטא כי בית הדין מוסמך לשקול גם עובדות ועניינים החורגים מן ההליך הפלילי גופו.
14. בהקשר זה יוטעם, כי את טענתה לפיה על בית הדין לגדור עצמו בחומר הראיות שהוגש לבית הדין בהליך העיקרי, סמכה התביעה (בתגובתה מיום 29.3.2011) על הלכת בית המשפט העליון בעניין
דבש (ע"פ 4466/98
דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)).
15. ואולם, בכל הכבוד, דומה כי התביעה לא דקה פורתא בעניין זה, שכן קביעתו זו של בית המשפט העליון בעניין
דבש הנ"ל הוגבלה לדיון
בנסיבות הקשורות להליך הפלילי גופו (בעוד, כאמור, בית הדין מוסמך לשקול במסגרת בקשה כאמור אף נסיבות
חיצוניות להליך). זאת ועוד, אף ביחס לנסיבות הקשורות להליך גופו, פתח בית המשפט העליון פתח בפני בתי המשפט, הדנים בבקשה להחזר הוצאות, לקבל ראיות,
החורגות מאלה שוהגשו בהליך גופו; וזהו הציטוט המדויק
מהלכת דבש:
"אשר
לנסיבות הקשורות בהליך עצמו, ובתיתנו דעתנו לעיקרון המורנו כי נעשה כמיטבנו שלא להפוך טפל לעיקר (ראו לעיל, פיסקה 49), דומה כי ראוי שבית-המשפט יגדור את בעלי-הדין - על דרך העיקרון - בחומר הראיות שהוגש לבית-המשפט, בין בהליכי המשפט בין בהליכי הטרום-משפט. אפשר,
כמובן, כי במקרים מתאימים אלה ואחרים יותר להם לבעלי-הדין להשפיע על בית-המשפט מיסמכים ומידע נוספים על אלה שנאספו אל תיקי בית-המשפט. כך, למשל, לעניין הנזקים שהנאשם נשא בהם עקב המשפט" (שם).
16. כידוע, בקשה להחזר הוצאות היא
ספיח להליך הפלילי, והדיון בה מתקיים על פי כללים שונים מאלה החלים במשפט הפלילי גופו. במסגרת זו, יש לבדוק האם היה יסוד להאשמה והאם קיימות נסיבות אחרות, המצדיקות מתן פיצוי למבקש. פשיטא, כי במסגרת הבדיקה האם היה יסוד להאשמה, על בית הדין לשקול את
כלל הראיות אשר עמדו בפני התביעה; זאת ועוד, על בית הדין לשקול גם קיומן של ראיות בכוח - קרי: האם שומה היה על רשות החקירה, כרשות מנהלית מקצועית, זהירה וסבירה לפעול לאיסופן של ראיות נוספות, אשר יכולות היו למנוע את הגשת כתב האישום, ואשר היעדרן מחומר הראיות נובע מהתרשלות בחקירה (ראו: ע"פ 11024/02
מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436 , 445-446 (2003)).