פיצוי בגין מטען שלא הגיע ליעדו

מטען שמסרה התובעת לידי הנתבעת לשם שילוחו לארה"ב - לא הגיע ליעדו. תחת זאת קיבל הנשגר מטען אחר שאין לו חפץ בו. המטען המקורי לא נמצא עד היום. עובדות יסודיות אלה אינן במחלוקת, כשם שאין מחלוקת כי הלכה למעשה לא נערך ביטוח למטען.

לרקע עובדות אלה, הגישה התובעת תובענה לתשלום פיצויים כלפי הנתבעת. הפיצויים הנדרשים הם כשוויו של המטען: כ-120,000 ש"ח בצירוף הוצאות (כ-30,000 ש"ח). הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כלפי המוביל האווירי. לשיטתה נושא האחרון באחריות לאובדן, לפי שמחד גיסא - קיבל הוא את המטען ללא רבב ומאידך גיסא - לא מסרו ליעדו.

 המוביל טוען כי התובענה כלפיו התיישנה, שכן הוגשה כ- 26 חודשים לאחר האובדן. לחלופין טוען הוא כי אחריותו אינה חורגת מ-241 דולר בהתאם למגבלת האחריות נשוא אמנת ורשה, הקובעת את סכום האחריות כמכפלה של משקל המטען.

 זה דבר המחלוקת בקליפת אגוז.

התובענה

1.         התובעת והנתבעת התקשרו בהסכם עבודה שוטף. מסגרת ההסכם משתקפת בשתי הצעות מחיר של הנתבעת. בגדרי הצעות אלה, התחייבה הנתבעת לטפל בכל הכרוך בשירותי יבוא וייצוא, לרבות הובלת מטענים (ביבשה, בים או באוויר) וביטוחם. לנתבעת נמסרה חבילה שהכילה ציוד אלקטרוני, לשם ייצוא לארה"ב. זאת היה בתחילת חודש אוקטובר 2000. שווי הציוד היה 27,500 דולר לערך ועלות הטיפול הסתכמה בכ-1,000 ש"ח. הנתבעת נתבקשה לדאוג להובלה מהירה ובטוחה של הציוד ליעדו. למרות זאת - לא נמסר המטען לנשגר והמטען לא אותר.

2.         התובעת טוענת כי אחריות הנתבעת לאובדן המטען נובעת מכך שהמטען אבד בחזקתה או בחזקת מי מטעמה, לאחר שדבר קבלתו של המטען בשלמותו נתאשר בידי הנתבעת; מכך שהנתבעת התרשלה בהובלתו או בנקיטת הצעדים הדרושים לשמירתו; מכך שהנתבעת לא קיבלה אישור התובעת לגבי אופן הובלת המטען או העברתו לצד שלישי שיובילו. אחריות זו - נזיקית היא, ואדניה - בעוולת הרשלנות. מקור נוסף לאחריות הוא דין החוזים: הנתבעת הפרה חוזה מפורש או משתמע להוביל המטען ולמסרו בשלמות וללא חוסר לנשגר. יתר על כן: הנתבעת אף התחייבה לדאוג לביטוח המטען במלוא ערכו. דא עקא, בדיעבד נסתבר כי לא נערך כל ביטוח למטען.

הנתבעת אחראית, אפוא, לשיטת התובעת לפצותה בגין האובדן (119,750 ש"ח), דמי הטיפול (1,006 ש"ח) ושכ"ט עו"ד (28,614 ש"ח).

ההגנה

3.         הנתבעת סבורה כי אין להשית עליה אחריות כלשהי. עיקר טעמיה לכך הינם:

(א)        הנתבעת אכן קיבלה את המטען בתחילת חודש אוקטובר 2000 לשם ייצואו לארה"ב. אולם, היא לא נטלה על עצמה לבטח את המטען. ההסכם שבינה לבין התובעת אינו כולל ביטוח אוטומטי של מטעני ייצוא. לו חפצה התובעת בביטוח המטען - היה עליה לבקש זאת מפורשות, אלא שהתובעת לא ביקשה זאת.

(ב)        התובעת נטלה על עצמה סיכון מחושב בכך שנמנעה מביטוח המטען ובכך התרשלה.

(ג)         המטען אבד עת לא היה בשליטת הנתבעת. האובדן נובע מרשלנות המוביל האווירי, אלא שאין לנתבעת כל פיקוח או שליטה על המוביל מרגע שהמטען נמסר לידיו.

(ד)        אין רגלים לטענה המייחסת התרשלות לנתבעת. המטען הועבר למוביל אווירי בעל מוניטין ולא היה כל צורך בקבלת הסכמת התובעת לכך, ממש כשם שבעבר לא נועצה הנתבעת בתובעת לגבי אופן משלוח המטענים.

4.         הגנתה של הנתבעת הוגשה בתחילת חודש פברואר 2002. אולם, רק בשלהי חודש דצמבר 2002 ביקשה הנתבעת להגיש הודעת צד ג' כלפי המוביל האווירי וביום 31.12.02 הוגשה בפועל ההודעה.

ההודעה לצד ג'

5.         על פי הנטען בהודעה, נמסר המטען למוביל האווירי ביום 19.10.00, על-מנת להעבירו ליעדו בארה"ב כמפורט בתעודת המשלוח. חרף זאת - אבד המטען מחמת החלפתו של המטען במטען אחר. זאת ועוד: לשיטת הנתבעת, אין תחולה בנסיבות העניין לאמנת ורשה ולכן אין המוביל האווירי רשאי להישמע בטענה בדבר הגבלת אחריותו.

6.         המוביל האווירי לא כפר באובדן המטען (סעיף 23.3 לכתב ההגנה להודעת צד ג). עמדתו היא כי האובדן אירע עת היה המטען במטוס או בשדה התעופה. לכן, חלות הוראות אמנת ורשה בכלל והוראת סעיף 18 שבה, בפרט. זאת ועוד: האמנה פוטרת את המוביל האווירי מאחריות אם יוכיח שנקט כל האמצעים הדרושים לשם מניעת הנזק. כך אכן נהג המוביל. לחלופין - אחריות המוביל לפי האמנה מוגבלת לסך של 241 דולר (שכן משקל המטען היה 10 ק"ג והאחריות היא בגובה 24.1 דולר לק"ג).

            המוביל האווירי טען אף להתיישנות, שכן האובדן אירע בחודש אוקטובר 2000 וההודעה הוגשה ב-31.12.02. זאת, שעה שתקופת ההתיישנות עפ"י האמנת ורשה היא שנתיים ימים (סעיף 29 (1) לאמנה).