השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1. המערערת, אם לשני ילדים, שעבדה אצל המשיבה (להלן גם-
החברה) כ"מזכירת החברה", התחילה את עבודתה בחברה בהיותה בהיריון. בראיון העבודה שקיים עימה אחד ממנהלי החברה נמנעה המערערת (להלן גם -
העובדת) מלגלות את דבר הריונה. המערערת הספיקה לעבוד בחברה במשך תקופה בת כחודשיים ומחצה, עד שמנהל החברה הודיע לה על פיטוריה מן העבודה בסמוך לאחר שהודיעה לו על הריונה, בהיותה בחודש החמישי להיריון.
האם דבר הריונה של מועמדת לעבודה הינו בגדר עובדה רלוונטית ומהותית לעניין קבלתה לעבודה כמזכירת חברה או מנהלת משרד? האם דבר הריונה הוא בגדר עובדה רלוונטית המחייבת גילוי בעת הצגת מועמדותה? האם בכך שהעובדת נמנעה בעת ראיון העבודה מלגלות את אוזנו של מנהל החברה אודות הריונה, שהיה בשלבים מוקדמים ביותר, יש משום חוסר יושר או חוסר תום לב? האם פיטוריה של העובדת בנסיבות אלה, בסמוך לאחר שהתגלה דבר הריונה למנהל החברה הינם פיטורים שלא כדין, בהיותם מפלים את העובדת מחמת הריונה, והאם חלות בנסיבות העניין הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 - אלה הן אחדות מן השאלות העומדות לבירור לפנינו, במסגרת ערעור וערעור שכנגד שהוגשו כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי; עב 3662/05), שקבע, כי בפיטוריה מן העבודה הופלתה העובדת לרעה מטעמי הורות, ופסק לה פיצוי כספי בשיעור של 20,000 ש"ח בגין פיטורים שלא כדין.
התשתית העובדתית הרלוונטית
2. העובדת החלה עבודתה בחברה ביום
30.12.03 בעת שהייתה בחודש השני להריונה, ועבדה בחברה עד ליום
30.4.04, שאז הסתיימה העסקתה עקב פיטוריה. המערערת ילדה ביום 23.7.04. החברה הינה חברת ביוטכנולוגיה שהוקמה בשנת 2003 על ידי שלושה יזמים, והיא עוסקת בפיתוח תרופות בתחומי הקוסמטיקה, גניקולוגיה, וכן ביבוא ויצוא של תרופות.
כאמור, במהלך ראיון העבודה שקוים עימה לא ציינה העובדת את דבר הריונה. בתום הראיון הודע לעובדת כי היא התקבלה לעבודה, והיא התחילה לעבוד בחברה למחרת היום.
חודשיים ומחצה לאחר מכן,
ביום 14.3.04 הודיעה העובדת למנהל החברה מר עיני, כי היא בחודש החמישי להריונה. אין חולק כי באותה שיחה הביע עיני תרעומת קשה על כך שהעובדת לא הודיעה לו על דבר הריונה בראיון העבודה שקיים עימה. לפי הנטען על ידי מר עיני בתצהירו, הוא אמר לעובדת באותו מעמד כי היושר הוא אחד הדברים החשובים מבחינתו, וכי "
אני מאוכזב ממנה, כי זה דבר מהותי לשיקולי ההעסקה וכי זה דומה למצב בו הייתה למשל אומרת לי שבכוונתה לנסוע בקרוב לחו"ל לפרק זמן ארוך". יצוין כי לטענת העובדת מר עיני הודיע לה בו במקום על פיטוריה. מר עיני הכחיש טענה זו של העובדת. בפסק דינו נמנע בית הדין מלהכריע במחלוקת העובדתית הזו.
3.
ביום 16.3.04, יומיים לאחר השיחה בה הודיעה העובדת למר עיני על דבר הריונה, נתן מר עיני בידיה מכתב פיטורים. במכתב לא מצוינת סיבת הפיטורים. על פי המצוין בו, זכאית העובדת ל-30 ימי הודעה מוקדמת, וכי נוכח בקשת העובדת, תוארך העסקתה עד ליום 16.5.04. המערערת, שהתבקשה לאשר בחתימתה כי קיבלה את המכתב, ציינה כי אינה מסכימה לפיטורים ולתוכנו של המכתב. המערערת לא השלימה את מלוא תקופת ההודעה המוקדמת וסיימה את עבודתה ב-30.4.04.
במכתב המלצה שמסר מר עיני לידי המערערת ביום 29.4.04, יום לפני סיום עבודתה, נרשם בין השאר כך: "
שרון עבדה בחברתנו כמזכירת החברה. התפקיד כלל שירותי מזכירות ועוד. שרון גילתה רצון לעבודה ולהצליח בכל משימה שהוטלה עליה, והקשרים בינה לבין כל הסובבים אותה היו טובים. עקב הלידה הצפויה היה צורך להיפרד משרון. נהנינו לעבוד איתה. לאור ניסיונה ויכולותיה - אני בטוח שהיא יכולה לתרום רבות לכל מקום שבו תימצא".
4. אין חולק, כי העובדת הועסקה על פי חוזה אישי, וכי שכר היסוד שלה (ברוטו) עמד על 4,800 ש"ח לחודש.
פסק הדין של בית הדין האזורי
5. תביעת המערערת בבית הדין האזורי הוגשה כנגד החברה וכן כנגד מנהלה מר מאיר עיני.
העובדת טענה כי פוטרה מחמת הריונה, וביקשה כי בית הדין יפסוק לה פיצוי על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן -
חוק שוויון ההזדמנויות). לחלופין טענה, כי היא זכאית לפיצוי כספי נוכח פיטוריה בחוסר תום לב.
החברה טענה כי העובדת פוטרה מחמת תפקוד לקוי. לטענת החברה כפי שהובאה לפני בית הדין האזורי,
ההחלטה על פיטוריה של העובדת מחמת תפקוד לקוי התקבלה בחברה
בסמוך לפני שהעובדת הודיעה למר עיני על הריונה ובלא כל קשר להודעה
זו. משכך, הכחישה החברה קיומו של קשר סיבתי בין ההיריון לבין הפיטורים.
6. בהידרשו למחלוקת הזו שבין הצדדים עמד בית הדין האזורי על כך שמכתב הפיטורים אינו מגלה את הסיבה לפיטורי העובדת. בית הדין עמד על כך כי סמיכות הזמנים בין הודעת הפיטורים לבין ההודעה על ההיריון אינה מחייבת קבלת מסקנה בדבר קיומו של קשר בין השניים. עם זאת למד בית הדין האזורי מדבריו של מר עיני עצמו על קיומו של קשר עקיף בין ההיריון ובין הפיטורים, ובלשון בית הדין: "
מדבריו של מר עיני עולה, כי יזם את הפיטורים בשל הכעס הרב שהיה לו כלפי התובעת אשר העדיפה שלא לספר לו על דבר הריונה עם קבלתה לעבודה, ולדברי מר עיני הוא 'מאוד מקפיד על יושר'...., התובעת הייתה חייבת כך לטעמו לגלות את דבר הריונה עוד בראיון העבודה. משלא עשתה כך היא פעלה בחוסר אמינות, דבר שהוביל לבסוף לפיטוריה".
7. בית הדין האזורי נמנע מלקבוע מפורשות אם אומנם היווה תפקודה של העובדת שיקול בין השיקולים שהביאו בסופו של יום לפיטוריה. לפי קביעת בית הדין, "
גם אם היו נסיבות נוספות לפיטורי התובעת, הסיבה הקשורה באי גילוי דבר ההיריון בראיון העבודה הייתה אחת מהן. גם אם סיבה זו לא הייתה החשובה שבהן, די בכך כדי לקבוע, כי מדובר בפיטורים בחוסר תום לב". לפי גישתו של בית הדין: "
מאחר והחוק אינו מחייב אישה לדווח למעביד דבר בשלבים הראשונים של הריונה בעת מועמדותה לעבודה, ממילא נאסר מכללא על מעביד לדרוש מהעובדת גילוי הריונה בעת ראיון הקבלה לעבודה. אין לדרוש ממועמדת לעבודה סטנדרטים גבוהים ומחמירים יותר מזה שדרש החוק.
התובעת הייתה פטורה מלדווח בעת מועמדותה לעבודה על דבר ראשית הריונה, ולכן לאי הגילוי (ולהריונה)
אסור היה ליתן
כל משקל בעת שקילת הפסקת עבודתה..." (ההדגשות במקור.).
8. בית הדין קבע, כי לא דומה אי גילוי עובדת ההיריון בעת ראיון העבודה, לאי גילוי כוונתו של עובד לצאת לחופשה בת חודשים אחדים בסמוך לקבלתו לעבודה. לפי קביעת בית הדין, אם תאמר אחרת "
יצא כי כניסה של אישה להיריון בעודה מפלסת דרכה בשוק העבודה הנוכחי תהיה עניין שבמותרות.... זאת ועוד, לעניין הרצון לטייל בעולם או להעתיק את מקום המושב דין אחד הוא ותורה אחת לגבר ולאישה היכולים לשקול את צעדיהם ולהכריע לכאן או לכאן, בדבר לקיחת החופשה או היציאה לשליחות בעודם מחפשים עבודה. לעומת זאת, ההיריון הוא
עניין תלוי מין ומשכך פוגע בעקרון העל של השוויון בין המינים בבואם לדרוש מקום העבודה".
9. בית הדין קבע כי מששקל המעביד את אי גילוי ההיריון כחלק משיקוליו, צודקים ככל שיהיו בעניין הפיטורים, ומשפוטרה העובדת בסמוך לאחר הודעתה כי היא בהיריון, יש לראות בכך "פיטורים בחוסר תום לב", המזכים בפיצוי כספי. זאת, אף אם בסופו של יום פוטרה העובדת גם בשל נימוקים אחרים.
בית הדין הוסיף וקבע, כי חוק שוויון ההזדמנויות אינו חל ביחסים שבין הצדדים מאחר שהיקף העסקת העובדים בחברה היה קטן מזה הקבוע בחוק. בית הדין ראה את המועד הקובע לעניין תחולת החוק את המועד בו ניתנה הודעת הפיטורים לעובדת, וזאת בהבחנה מתקופת ההודעה המוקדמת ומועד הפיטורים עצמם. כך שגם אם במהלך תקופת ההודעה המוקדמת עלה מספר העובדים, אין בכך כדי לשקול.