פיצויים בגין רשלנות רפואית עקב טיפול במחלת הבכצ'ט

א. התביעה וההליכים שבעקבותיה

5. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בטענה של רשלנות רפואית.

6. כפי שציין ב"כ הנתבעים בתחילת סיכומיו, "עיקרי העובדות בתובענה זו אינן שנויות במחלוקת". המחלוקת נטושה בשאלה אם ממסכת העובדות המוסכמת יש להסיק חבות של הנתבעים, או מי מהם, כלפי התובעת, ואם כן - מה שעור הפיצויים שיגיעו לתובעת. 

7. התובעת, ילידת 26.4.77, היתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו מבוטחת של הנתבעת 3, קופ"ח מאוחדת. הנתבע 1 הינו רופא, עובד של הנתבעת 3, מומחה בראומטולוגיה ורפואה פנימית, אשר טיפל בתובעת, עקב מחלת הבכצ'ט, שממנה סבלה. הנתבעת 2, גם היא עובדת של הנתבעת 3, היא רופאת המשפחה שטיפלה בתובעת בקביעות, כולל בתקופה הרלוונטית. הנתבעת 4 היא מבטחתם של הנתבעים 1-3, לעניין תביעות מסוג התביעה דנן.

8. בסוף שנת 1999 החלה התובעת לסבול מהופעת כיבים בפה ובגניטליה, ומנגעים עוריים. היא אושפזה בביה"ח איכילוב, ושם אובחנה כסובלת ממחלת בכצ'ט. לאחר שטיפול תרופתי בחומרים אחרים, לא סטרואידליים, כגון קולכיצין, לא הפחית את התסמינים, ולא פתר את הבעיה, הומלץ לה, ביום 17.1.00, ע"י הנתבע 1, על טיפול בפרדניזון, במינון של 30 מ"ג ליממה, עם הורדה של 5 מ"ג כעבור חמישה ימים, והוראה לשוב לביקורת כעבור שבוע (נספח א' לת/2). בהמשך להמלצה זו, המשיכה התובעת להיות מטופלת בפרדניזון, במינונים שונים, עד תחילת שנת 2001, להקלת סימני מחלת הבכצ'ט, כאשר המרשמים לתרופה הונפקו לה ע"י הנתבעת 2, בהסתמך על ההמלצה הראשונית של הנתבע 1. ב-30.1.01 ילדה התובעת בן. לאחר הלידה, החלה לסבול מרגישות ומכאבים בעמוד השדרה התחתון, והופנתה לבירור. במסגרת זו בוצעה לה ביום 25.3.01 בדיקת CTשל עמוד השדרה המותני והגבי, ונמצא תמט חלקי של גופי חוליות D12ו-L2(נספח ג' לת/2). בתאריך 3.4.01 בוצע מיפוי עצמות, אשר הדגים מוקדי קליטת יתר במקומות שונים (נספח ד' לת/2).  בבדיקת צפיפות עצם מיום 6.5.01, נמצאה ירידה משמעותית בצפיפות העצם בעמוד השדרה, וירידה בינונית בצפיפות העצם בצוואר עצמות הירך (נספח ה' לת/2). בצילום עמוד השדרה מיום 29.5.01 נמצא חוסר סידן בולט בחוליות, ונצפו מספר שברי דחיסה אופייניים לשימוש ממושך בקורטיזון בצורת "דג" (נספח ו' לת/2).

9. התובעת טוענת, שהפגיעות שתוארו לעיל נגרמו כתוצאה ישירה מרשלנותם של הנתבעים 1 ו-2, ומהפרתם את החובה החקוקה שבסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, בעת מתן הטיפול בה, המתבטאת, בין היתר, באלה: אי מתן הנחיות מתאימות לתובעת, אי מתן טיפול מונע לבריחת סידן בצד הטיפול בפרדניזון, אי עריכת מבחן צפיפות עצם במהלך הטיפול, חוסר מעקב אחר מדדים מעבדתיים והדמייה, לצורך הערכת התפתחות אוסטאופניה או אוסטיאופורוזיס, הימנעות מאזהרת התובעת מפני הנזקים העלולים להיגרם במתן טיפול מסוג זה, וחוסר תיאום בעבודה המשותפת ביניהם.

10. הנתבעים כופרים בטענות אלה של התובעת. לשיטתם, קיבלה התובעת טיפול הולם ומתאים למחלת הבכצ'ט. אמנם, טיפול זה כלל גם שימוש בפרדניזון (לאחר שחיוניותו ויעילותו הוכחה במקרה זה), אך מדובר היה בטיפול במינונים מוגבלים, לעתים קצובות ולא ברציפות, באופן שלא חייב מעקב יוצא דופן, כמו זה הנדרש במהלך טיפול רצוף וממושך בסטרואידים. כמו כן, הנתבעים שוללים את קיומו של קשר סיבתי בין הממצאים והנזקים שנתגלו אצל התובעת, ובין הטיפול שניתן לה על ידיהם. זאת משום שהתובעת טופלה בפרדניזון באופן מדוד ומועט, שאין בו כדי לגרום לנזקים הנטענים. 

לחלופין, טוענים הנתבעים, שיש להטיל על התובעת רשלנות תורמת במידה ניכרת, וזאת בשל העובדה שלמרות המלצתו המפורשת של הנתבע 1, והפניות למעקב ע"י הנתבעת 2, לא חזרה התובעת למעקב במרפאתו של הנתבע 1, במשך תקופה של יותר משנה.

11. לביסוס טענותיה צירפה התובעת לכתב התביעה את חוות דעתה של פרופ' ט. חצ'ק-שאול, מומחית לרפואה פנימית (ת/1). זו כתבה בחוות דעתה, בין היתר, את הדברים הבאים (עמ' 3):

"אוסטאופורוזיס הינה אחד הסיבוכים העיקריים בשימוש ממושך בסטרואידים. הטיפול הממושך בסטרואידים קשור בעליה בשכיחות שברים בעצמות, בעיקר בשברים בחוליות עמוד השדרה. זאת משום שעצמות טרבקולריות, כמו החוליות, יותר רגישות להשפעת הסטרואידים על הופעת האוסטאופורוזיס. הירידה בצפיפות העצם בחוליות יכולה להגיע לכדי 40%. קצב איבוד מסת העצם הינו גבוה במהלך 6-12 החודשים הראשונים לטיפול בסטרואידים וממשיך בקצב נמוך במהלך שנות טיפול נוספות. ישנם הבדלים אינדיבידואלים בתהליך איבוד מסת העצם מה שמעיד על סיכון משתנה לכל פרט.

על חולה העומד להיות מטופל בסטרואידים לטווח ארוך לבצע מבחן צפיפות עצם... חולים הסובלים מאוסטאופורוזיס או אוסטאופניה, או כל חולה המקבל טיפול בסטרואידים במינון של 5 מ"ג או למעלה מזה, לפרק זמן של 3 חודשים ויותר, או חולים המועמדים לקבל טיפול בפרדניזון במינון של 7.5 מ"ג ליממה או למעלה מזה צריכים לקבל טיפול מונע. טיפול זה כולל תוספת סידן וויטמין D וטיפול בביפוספונטים.

גברת סרף סימה טופלה בפרדניזון במינונים גבוהים במשך שנה וחצי ללא טיפול מונע באוסטיאופורוזיס, דהיינו, ללא תוספת טיפול בסידן, בוויטמין D ובביפוספונטים, וללא מעקב אחר מדדים מעבדתיים והדמיה לצורך הערכה של התפתחות אוסטאופניה ו/או אוסטאופורוזיס, וכך חלפה שנה וחצי ללא טיפול מונע באוסטאופורוזיס. טיפול זה הוחל רק אחרי הופעת כאבי גב עזים ורק כאשר אובחנו שברים בחוליות רבות בעמוד השדרה.

יש לראות קשר ישיר בין העדר מתן הטיפול המונע אוסטאופורוזיס והשברים שהופיעו בעמוד השדרה, תוך טיפול בפרדניזון. כאמור לא בוצעו טיפולים למניעת האוסטאופורוזיס למרות המלצות חד משמעיות המופיעות בספרות הרפואית.

ההופעה של שברים מרובים בעמוד השדרה מגבילים באופן משמעותי את גב' סרף סימה בתפקוד היום יומי. מאחר ועיקר הנכות הינה בתחום האורטופדי הרי שיש לבקש את הערכת דרגת הנכות מרופא מומחה באורטופדיה". 

12. הנתבעים לא הגישו חוות דעת רפואית נגדית לזו שהוגשה מטעם התובעת, לגבי כל העניינים הקשורים לאחריות ולחבות.

13. בכל הנוגע לנזקים, עקב רשלנותם הנטענת של הנתבעים, צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת של האורטופד ד"ר י. מתן, אשר קבע, שנכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 22.6% לפי סעיף 37(8)א משוקלל של מבחני המל"ל, וכי נכות זו כוללת את כל נכותה הפונקציונאלית.

הנתבעים הגישו ביום 15.5.05 חוות דעת רפואית מטעמם, ערוכה בידי האורטופד פרופ'   י. נרובאי. מומחה זה קובע, שנותרה לתובעת נכות צמיתה בשעור 10%, בגין השברים בעמוד השדרה הגבי, לפי סעיף 37(6)ב, ונכות צמיתה בשעור 10%, בגין השברים בעמוד השדרה המתני, לפי סעיף 37(7)(א), ובסה"כ נכות צמיתה משוקללת בשעור 19%.

14. משהתברר, שמאמצי פשרה מרובים שהושקעו לא נשאו פרי, נקבע התיק להוכחות. באי כח הצדדים הסכימו, ששני המומחים האורטופדים לא ייחקרו, ובכך חסכו מהלכים מיותרים, שאכן לא היו מוצדקים, לנוכח הפער הלא גדול בין קביעות שני המומחים הנ"ל. לקראת ישיבת ההוכחות הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית שלה (ת/2). הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהירים מטעמם.

ישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 21.11.05, כללה חקירה של פרופ' חצ'ק-שאול ושל התובעת. בסיום ישיבת ההוכחות נעשה מאמץ נוסף להביא את הצדדים לפשרה, תוך שנקבע, כי אם זו לא תושג, יוגשו סיכומים בכתב.  משהוגשו סיכומים בכתב, נמצאנו למדים, שלא הושגה פשרה, וכי אין מנוס ממתן פסק דין. לאחר שגם הושלם חסר, אשר  התברר מתוך עיון ראשוני בסיכומים, הוכשרה הקרקע לכך. הבה נשנס מותנינו וניגש למלאכה.