החלטה
1.לפניי בקשה להעביר את ההליך שלפניי ממסלול של המרצת פתיחה למסלול של סדר דין רגיל, וכן לתקן את כתב התובענה, כך שיכלול גם טענות עובדתיות בדבר בעלות של המבקשות במקרקעין עליהם שוכן בית העסק, וכן בדבר זהות הבעלים במקרקעין ובבית העסק משנת 1985 ועד למועד הגשת התביעה, וכן סעד כספי.
2.במקביל לטענות אלה, ולנוכח האמור בתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה, עתרו המבקשות לקבוע, כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט המחוזי, וזאת מאחר שבמסגרת טענות ההגנה הועלתה טענה לבעלות של המשיבים – או מי מהם – במקרקעין שבהם נמצא הנכס.
לטענת המבקשות, לנוכח מסכת האירועים שאירעה בליל ה-9.7.2013, נדרשה היא להגיש באופן בהול בקשה לסעד זמני, ובתוך יום אחד לאחר מכן – להגיש תובענה עיקרית, ועל כן נכפה עליהן, כלשונן, להגיש המרצת פתיחה ולא כתב תביעה בסדר דין רגיל. זאת ועוד, המבקשות טוענות, כי רק לאחר קבלת הסעד הזמני, ולאחר ששכרו את שירותיו של מומחה חשבונאי, התברר להן כי המשיבים עשו שימוש לרעה בכספי העסק נושא ההליך, וגרמו נזקים של מיליוני שקלים, לטענתן. טענה נוספת היא, כי רק מתשובת המשיבים, שהוגשה ביום 23.12.2013, התברר להם כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית רחבה מכפי שסברו, ועל כן – ועל מנת שניתן יהיה לברר את המחלוקות במלואן – מן הראוי להעביר את הדיון להליך של סדר דין רגיל, ולהתיר את התיקונים המבוקשים בכתב התביעה.
4.מאחר שככל שאתיר את תיקון כתב התובענה על דרך של הוספת סעד כספי, יהיה בכך כדי לחייב העברת ההליך לסדר דין רגיל, אבחן תחילה את שאלת תיקון כתב התובענה, ולאחר מכן, במידת הצורך, אדרש לבקשה להעברת ההליך לסדר דין רגיל.
5.בטרם אתייחס לסוגיות לגופן אציין, כי הבקשה להעברת הדיון לפסים של סדר דין רגיל ולתיקון התביעה הוגשה ביום 3.1.2014, יום ו', בסמוך לשעה 13:00, כאשר הדיון בתובענה היה קבוע לשמיעת הוכחות, כמקובל בבית משפט זה ביחס להליכים של המרצות פתיחה במטלטלין, אשר בהן לא מתקיים לרוב דיון מקדמי, ליום א', 5.1.2014. לעובדה זו יש, כמדומני, חשיבות להכרעה, ואשוב אליה בהמשך החלטה זו.
הבקשה לתיקון כתב התביעה
6.אין חולק, כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט בקשר עם תיקון כתבי טענות הוא רחב ביותר, ובית המשפט מוסמך להתיר כתבי טענות באופן שכתבי הטענות בהליך ישקפו את המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים (וראו לעניין זה תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 152 (להלן: "גורן"). עם זאת, גישתה הליברלית של הפסיקה אין פירושה גישה שלפיה "הכל מותר", ותקנה 92 לתקסד"א מחייבת, מקום שבו מתבקשת הוספת טענה עובדתית לכתב התביעה, אימותה של טענה עובדתית זו בתצהיר, וזאת חרף העובדה שעל דרך הכלל, בהליך של סדר דין רגיל, אין בעל דין נדרש לתמוך טענות עובדתיות בכתב התביעה בתצהיר.
7.אין חולק, שההליך שלפנינו מצוי בשלב מוקדם יחסית – בוודאי ביחס להליך בסדר דין רגיל – וכי תיקון כתב התביעה בשלב זה יצריך השקעת זמן ומאמץ מצד המשיבים, אך כאלה שניתן לפצות עליהם בכסף. נשאלת השאלה, האם עמדו המבקשות בדרישות התקנה והפסיקה ביחס לתיקון המבוקש? לאחר עיון בבקשה, בתשובה לתגובה ובתצהיר התומך בה, באתי לכלל מסקנה שהתשובה לכך היא בשלילה ביחס לאחד התיקונים המבוקשים, ואבאר.
8.לבקשה לתיקון כתב התובענה שני ראשים: האחד – בקשה להוסיף טענות עובדתיות בדבר זהות הבעלים ובבית העסק משנת 1985 ועד למועד הגשת התביעה; האחר – הוספת סעד כספי. שני הראשים הללו כוללים רכיבים עובדתיים מובהקים, הטעונים אימות בתצהיר, וזאת על פי תקנה 92 לתקסד"א.
המבקשת צירפה תצהיר לבקשתה, אולם ניסוחו של תצהיר זה הוא ניסוח מתחכם, אשר אין בו – אם נודה על האמת – הצהרה פוזיטיבית על מצב הדברים, כי אם "הבטחה" להוכחה עובדתית בעתיד, בנוסח המשמש, על פי רוב, בכתבי תביעה.
כך, ביחס ל"ראש" הראשון לבקשת התיקון, הבקשה להוסיף טיעונים עובדתיים, חלף הצהרה פוזיטיבית שלפיה "פלוני הוא שרכש את המטלטלין נושא התובענה", נוקט התצהיר לשון מתחמקת שלפיה "אנו נוכיח שפלוני הוא שרכש את המטלטלין" – ולעניין זה ראו סעיפים 18 – 24 לתצהיר התומך בבקשת התיקון. עם זאת, ולנוכח המגמה הליברלית בדבר תיקון כתבי טענות, אני מוכן להניח כי סוגיית הניסוח האמורה היא בבחינת תקלה של באי כוחה של המבקשת, ולראות בסעיפים 18 – 24 משום הצהרה פוזיטיבית של המצהירה מטעם המבקשות, שלפיה הנטען – או "מה שיוכח" הוא אמת, על כל המשתמע מהצהרה כאמור בתצהיר תחת אזהרה.
לפיכך, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שיותר למבקשות להוסיף את האמור בסעיפים 18 – 24 לתצהיר המבקשת 2 אל כתב התובענה. מובהר בזאת כי אין באמור כדי להתיר הוספת מסמכים נוספים לכתב התובענה מעבר לאלה שצורפו לה, וככל שיבקשו המבקשות לצרף מסמכים נוספים, יגישו בקשה מתאימה.
9.אשר לסעד הכספי, אני סבור שגם הטענה לנזקים כספיים היא טענה עובדתית, שיש לתמוך אותה בתצהיר כמצוות תקנה 92. אינני שותף לעמדת המבקשות, כי לא היה עליהן לנקוב בסכום הנזק הכספי הנתבע, באשר לא תיתכן מחלוקת כי הנזק הכספי – עצם קיומו ובוודאי היקפו הנטען – הוא בבחינת טענה עובדתית, שהוספתה לכתב התביעה טעונה אימות בתצהיר.
ודוק: המבקשות עצמן מודות, כי נתון זה מצוי בידיהן, וכאמור בסעיף 12 לבקשה:
"...המבקשות יטענו, כי ימים ספורים בלבד לפני הגשת הבקשה, לאחר שנערכה פגישה בין המבקשות לבין מומחה חשבונאי מטעמן, התגבשו בידיהן הנזקים הכספיים, באופן שאפשר להם את הגשת הבקשה לתיקון התביעה ולהוספת הסעד הכספי בכתב התביעה המתוקן מטעמן."
משמע – הנתון העובדתי בדבר הנזק הכספי הנטען מצוי בידי המבקשות, ואולם הן מעדיפות לשמור אותו, אולי בבחינת "הפתע את היריב", לעת הגשת כתב התביעה המתוקן. זאת, על פי תקנה 92, לא ניתן להתיר.
הפועל היוצא הוא, כי אני דוחה את הבקשה לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת סעד כספי בשלב זה.
10.יוער, כי לסוגיית תום לבן של המבקשות בהקשר זה אתייחס להלן, בעת הדיון בהעברת ההליך לסדר דין רגיל, אולם אציין כבר כעת, כי מצאתי יותר משמץ של חוסר תום-לב בהתנהלותן של המבקשות, באופן שיש בו כדי להצדיק סטייה מן הקו הליברלי הנקוט בפסיקה, וזאת גם מכוח ההלכה שנקבע ברע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב (3) 427, 431:
"...זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב..."