פסק דין
1.המדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקצרין (להלן – בית משפט קמא) שניתן ביום 28/12/2009 ע"י כב' השופטת ברכה סמסון בת.א. 550/04. וכן על החלטת ביניים של בית המשפט קמא מיום 27.2.07, לפיה דחה את בקשת המערערת לזמן עדה לצורך עדות הזמה.
2.להלן רקע עובדתי בתמצית:
א.ראשית הפרשה הינה בתביעה כספית על סך 55,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), שהגישה המערערת כנגד המשיב ביום 10/11/04 בבית משפט השלום בקצרין.
ב.עובר להגשת התביעה התגוררה המערערת עם בעלה בבית משותף ובשכנות לבנו של המשיב. המשיב לא התגורר בבניין, אך נהג להגיע לבית בנו, הלוקה בנכות בשיעור 100% ומשותק בפלג גופו הימני.
ג.בין המערערת לבין בנו של המשיב ורעייתו היה קיים סכסוך שכנים ממושך, בין היתר נסב הסכסוך על ארובה לתנור הסקה שהתקין בנו של המשיב על הקיר החיצוני של הבית המשותף, ללא היתר, והמערערת התנגדה להתקנתו.
ד.ביום 14.8.03, התלהט ויכוח בין הצדדים, בעקבות זאת הזמין המשיב משטרה. כשהגיעו השוטרים למקום, אמר המשיב למערערת בנוכחותם: "זונה בת זונה, ימחק שמך", דברים אלו היוו את עילת התביעה נגדו.
ה.בפסק דינו, קבע בית המשפט קמא כי לאור הנסיבות בהם נאמרה האמירה, הרקע לה, שיקולי מדיניות משפטית ולאור הפסיקה הקובעת שקללות וגידופים אינם מהווים בהכרח לשון הרע, הרי שהאמירה הנ"ל, אף שיש בה כיעור, אינה מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק.
3.המערערת לא השלימה עם תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפניי.
4.דיון והכרעה:
א. תחילה אדגיש, כי חלק ניכר מטענות המערערת, נוגעות בעיקר לממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על ידי בית המשפט על פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו, וכן מיתר הראיות אשר נבחנו על ידו. כידוע, הכלל הוא, שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין.
ראו בעניין זה ע"א 3601/96 עמית בראשי ואח' נ. עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582, שם נקבע בעמ' 594:
"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם". (ראו בהקשר זה גם ע"א 78/84 עז' המנוח חג' קאסם אחמד נ. פתחיה בדווי, פ"ד מב (2) 145).
נוכח האמור, אין בכוונתי כלל להידרש לחלק בערעור העוסק בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא בכל הנוגע למערכת היחסים שהייתה בין הצדדים טרם נאמרה האמירה או להשתלשלות העניינים באותו יום בו נאמרה. אציין רק כי בית המשפט קמא שמע בפניו מספר עדים, שחלקם אינם קשורים ישירות לסכסוך, הונחו בפניו מסמכים ותצהירים רבים וקביעותיו העובדתיות התקבלו לאחר ששקל את הדברים לעומקם. על כן, אינני רואה כל הצדקה בנסיבות העניין, להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא.
האמור חל אף לעניין הערעור כנגד החלטת הביניים של בית המשפט קמא מיום 27.2.07, שלא לאפשר למערערת להביא עדת הזמה מטעמה. לאחר שבחנתי את ההחלטה האמורה נחה דעתי כי לא נפל בה כל פגם. בית המשפט קמא הבהיר כי עיין בפרוטוקול הדיון ושוכנע כי העדות שאותה ביקשה המערערת להזים הייתה הבעת דעה של העדה על המערערת, ולפיכך בקשת המערערת להביא את בתה של העדה אינה יכולה להזים את דעתה של העדה. עיון בפרוטוקול אף מלמד כי עדת ההגנה אלונה אלבז ציינה בעדותה מספר מקרים בהם לטענתה צפתה במערערת ואולם, עדת ההזמה המבוקשת, בתה של הגב' אלבז, כלל לא נכחה באותם מקרים. לאור האמור מקובלת עלי לחלוטין קביעתו של בית המשפט קמא שלא לאפשר למערערת להביא עדת הזמה מטעמה כשמכל מקום אין לטעמי בהחלטה זו בכדי לשנות ולו במאומה את תוצאת פסק הדין אליה הגיע בית המשפט קמא.
ב.היות ואין כל מחלוקת כי המשיב אמר למערערת את הדברים המיוחסים לו כל שנותר לבדוק הוא לבחון האם צדק בית המשפט בקובעו כי הדברים האמורים אינם מהווים לשון הרע כמשמעותו בחוק.
לטענת המערערת בקצרה, שגה בית המשפט קמא עת שלא נתן משקל מספיק והמעיט באמירתו של המשיב כלפי המערערת, שהינה מהמשפילות שניתן לומר לאישה על מנת לפגוע בה ובכבודה באופן חמור, ופרט שזו נאמרה בנוכחות שני שוטרים. לטענת המערערת, שיקולי מדניות מחייבים דווקא לקבל את הערעור לאור האווירה המתפשטת במדינה, בה מרשים לעצמם אנשים לפגוע בזולת ובכבוד הזולת.
מנגד, טען המשיב כי לא נפלה כל טעות או פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא וכי המדובר בערעור שאין לו כל בסיס ודינו להידחות.
אין כל עוררין על החשיבות העליונה של האדם לשמירה על שמו הטוב ועל הצורך להגן על זכות זו כערך יסוד הראוי להגנה. כבר במשפט העברי כבר נקבע כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח (ב)).
