פחימה נ' מ.י. המחלקה לחקירת שוטרים

פסק דין

השופט י' צלקובניק:

המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); איומים, לפי סעיף 192 לחוק; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק.

בעקבות הרשעתו, הוטלו על המערער שני חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות; 6 חדשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים; קנס בסך של 2000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי בסך של 3,000 ₪ למתלוננת, הגברת רגינה בובונוב (להלן: "רגינה" או "המתלוננת").

הערעור הופנה תחילה כנגד מכלול ההרשעה ואולם במהלך הדיון בפנינו הודיע ב"כ המערער כי אינו עומד על הערעור כנגד ההרשעה בעבירת התקיפה, ועתר עם זאת, להימנע מהרשעת המערער בסעיף עבירה זה, ולהסתפק בהטלת של"צ. הערעור מכוון, איפוא, כנגד ההרשעה בעבירות האיומים וההדחה בחקירה, ולעניין שיעור העונש שהוטל.

על פי הממצאים שנקבעו, ביום 16.4.2009, הגיע המערער, שוטר במשטרת התנועה באותם ימים, למחלקת היולדות בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, על מנת לשחרר מבית החולים את אשתו והתינוקת שנולדה להם זה מקרוב. המערער החנה את רכבו בתחום המיועד למוניות ולא שעה לדרישת הסדרן להזיז את רכבו מהמקום – המערער לא חלק על כך שלא נהג כשורה בעניין זה - ולאחר מכן נכנס למחלקת היולדות. המערער נשא את התינוקת בידו, וביקש לצאת מהמחלקה בניגוד לנהלי בית החולים, הקובעים כי התינוק ייצא מתחומי בית החולים כשהוא מלווה על ידי האם. מאבטח שעמד בכניסה למחלקה ניסה למנוע מהמערער את היציאה מהמחלקה ואת השימוש במעלית, כשמהערער טוען בפניו כי החנה רכבו במקום אסור.

המערער ירד במדרגות החירום כדי להגיע לדלת היציאה, ולמקום הגיעו שתי מאבטחות, רגינה ויבגניה, שניצבו משני צידי דלת היציאה, כדי למנוע מהמערער את היציאה. רגינה ניצבה ליד הדלת, בצדה הפנימי הפונה למדרגות, וניסתה למנוע את פתיחתה על ידי המערער, שניסה לשחרר בכח את אחיזתה בידית הדלת. לדבריה, במהלך הניסיון לפתיחת הדלת, איים עליה המערער כי אם יקרה משהו לתינוקת הוא ירצח אותה, ולאחר מכן הכה אותה במכת אגרוף במצחה, מעל העין. בעקבות המכה נסוגה המתלוננת לאחור והמערער יצא החוצה, כאשר יבגניה מסרה בעדותה כי "נגררה" עם הדלת על מנת למנוע פתיחתה. עקב המכה בפניה, נגרמו למתלוננת המטומה במצח ובעפעף תחתון, וכן נפיחות וסימן כחול.

בעקבות אירועים אלה הוזעקה משטרה, ובעת ההמתנה לניידת, כך העידה רגינה, לקח אותה המערער לצד, ואמר לה שהוא מבקש סליחה וכי פעל מתוך לחץ, והוא מבקש לפצותה. לאחר רענון זיכרון מסרה כי המערער אמר לה, כי לא תגיש נגדו תלונה וכי הוא יפצה אותה- "בואי נסיים את זה. הוא היה בלחץ וביקש ממני סליחה".

בית המשפט נתן את מלוא האמון בעדויות המאבטחות. נקבע כי לא ניכר כל רצון בעדות המתלוננת להפליל את המערער, וכי העדויות השתלבו בעדויותיהם של סדרן המוניות, המאבטח ושוטר (צגאי שמו), שהגיע למקום, ותיארו את השתלשלות האירועים מנקודת מבטם. יצויין כי השוטר צגאי מסר בעדותו, כי המערער אמר לו כי המתלוננת קיבלה מכה מהדלת וכי ביקש סליחתה, וכי גם באמירה זו יש כדי לתמוך בעדויות המאבטחות, נוכח כך שהמערער הכחיש תחילה כל "אינטראקציה" עם המתלוננת. בית המשפט עמד על כך, כי נפלה אומנם סתירה ממשית בין עדויות המאבטחות, לעניין מקום עמידתו של המערער בעת שחבט בפניה של רגינה, היינו, אם ניצב אותה עת ליד צידה הפנימי של הדלת כפי שהעידה רגינה, או שכבר עמד אותה עת מחוץ לדלת, כפי שציינה יבגניה בעדותה. נקבע כי על פי עדותה, נכנסה רגינה להלם בעקבות המכה, וייתכן כי "התקשתה לזכור את האירוע כדבעי בשל ההלם בו היתה שרויה", ולפיכך, יש להעדיף את עדותה של יבגניה באשר למקום בו התרחש האירוע האלים.

מנגד, דחה בית המשפט את עדותו המכחישה של המערער שהותירה "רושם לא טוב", וצוין כי המערער מסר פרטים סותרים לגבי השתלשלות האירוע.

באשר לערעור כנגד עבירות האיומים וההדחה בחקירה, טען ב"כ המערער כי הקביעה העובדתית בעניין זה נסמכת על עדותה של המתלוננת שהינה בבחינת עדות יחידה, וכי בעדותה של יבגניה לא נמצאה תמיכה להשמעת איום ליד הדלת. באשר לעבירת ההדחה צויין, כי השוטר צגאי היה עד לחילופי מילים בין המתלוננת למערער, וקשה להלום כי המערער היה מעז להשמיע באוזני המתלוננת בקשה כי תימנע מהגשת תלונה.

כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי אמון הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בפנינו.

המערער אינו חולק עוד על כך, שהכה בפניה של רגינה במכת אגרוף ונסיבות האירוע הסוער שהתרחש בעת שהמערער אוחז בבתו, תינוקת בת יומה, יש בהן כדי לתמוך בעדותה של רגינה בדבר תוכנה של האמירה המאיימת שהשמיע המערער בזמן זה של התלהטות היצרים. המאבטחת, יבגניה, לא הייתה עדת שמיעה לאמירה זו, אולם בית המשפט ציין כי יבגניה ניצבה אותה עת מצידה השני של הדלת הסגורה, ולא ראתה או לא שמעה את כל שהתרחש מצידה השני של הדלת, בעת תחילת המאבק בין המערער לרגינה.

בית המשפט נתן אמון בגרסתה של המתלוננת גם באשר לניסיונו של המערער למנוע פתיחת חקירה. דבריה של המתלוננת בעניין זה משתלבים בדבריו של השוטר צגאי לעניין בקשת הסליחה מהמתלוננת שהשמיע המערער באוזניו. נקבע, ועל כך לא היה חולק, כי צגאי היה עד לחילופי מילים בין המתלוננת למערער, אולם לא שמע את הנאמר, והמתלוננת ציינה כי הדברים נאמרו ב"צד", ומכאן שהמערער לא נטל על עצמו סיכון של ממש כי הדברים יגיעו לאוזני אחרים. בית המשפט ציין כי המערער טען תחילה, כי אשתו הייתה עדת שמיעה לנאמר בשיחה, אולם נמנע מלהביאה לעדות בעניין זה, תוך ששינה גרסתו בעניין זה, ויש בכך כדי לחזק את הראיות העומדות נגד המערער גם מטעם זה.

ב"כ המערער עמד בדיון בבית המשפט קמא ובמסגרת הערעור, על נסיבותיו האישיות של המערער הראויות להתחשבות.

המערער, יליד שנת 1971, נשוי ואב לארבעה ילדים. בעקבות מעשיו פוטר מעבודתו במשטרה, לאחר 17 שנות שירות. מדובר בשירות תקין וטוב, והוצגו המלצות חמות, בכתב ובעל פה, על דרך מילוי התפקיד ואופיו של המערער; נטען כי מצבו הכלכלי של המערער בעקבות פיטוריו, הינו בכי רע, והוא מתפרנס מעבודות מזדמנות. המערער נטול עבר פלילי כלשהו.

מתסקיר עדכני שהוגש בעניינו של המערער עולה, כי שירות המבחן ממליץ להימנע מהרשעת המערער, ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 450 שעות. צויין כי מדובר בהתנהגות שאינה מאפיינת את דרכו של המערער; המערער חש אשמה רבה כלפי המתלוננת, והוא מבקש להשתתף בהליך של גישור מאחה; המערער מבין כיום את חומרת התנהגותו "גם במישור הערכי"; הפיטורים מהמשטרה וההליך הפלילי, מהווים עבור המערער מסר ברור ומוחשי. עוד צוין, כי התנהלותו התקינה רבת השנים של המערער, ודרך נטילת האחריות על ידו ראויות להתחשבות, וכי המערער "נמצא במקום אחר מבחינת לקיחת האחריות", הגם שהתקשה תחילה להודות בכישלון נוכח מעמדו ותפקידו כשוטר.

חרף הנסיבות האישיות המתוארות, איני סבור כי בנסיבות המקרה שבפנינו מתקיים אותו חריג המצדיק הימנעות מהרשעה. כידוע, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, והימנעות מהרשעה הינה חריג לכלל, שניתן לנקוט בו רק במקרים יוצאי דופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה.

מעשיו של המערער, הגם שניתן לראותם כמכלול אחד, באירוע קצר יחסית במשכו, הינם בעלי חומרה ממשית במספר מישורים. הצורך בהגנה על ממלאי תפקיד בבתי החולים מפני מעשי אלימות של בני משפחות מטופלים, ברור ומוכר, נוכח ריבוי המקרים. מדובר בעבירות בעלות אופי אלים ומאיים, שהסבו נזק גופני, והיו משולבות בניסיון לשיבוש הליכי חקירה. הימנעות מהרשעה במקרים אלה מהווה מסר סלחני שאין לו מקום נוכח חומרת ההתנהגות וצרכי ההרתעה. מסר שלילי זה מתחדד עוד יותר, נוכח החומרה הנגזרת ממעמדו של המערער כשוטר, האמון על אכיפת החוק, גם אם מעשיו לא התבצעו במסגרת תפקידו. המערער נושא עיניו לחזרה לשירות במשטרה, ועתירתו לביטול הרשעתו מתמקדת למעשה בחשש כי הותרת ההרשעה על כנה תסכל השתלבות חוזרת בשירות; בדיון בפנינו טענה ב"כ המשיבה כי מעשיו של המערער הם העומדים למבחן, ולאו דווקא תיוגם המרשיע. ואולם גם אם ההרשעה תפגע בסיכוייו של המערער לחזור למשטרה, הרי שאין בידינו להושיעו נוכח אופי העבירות והצורך בענישה שוויונית שבבסיסה עומדים צרכי הרשעה במקרים מעין אלה (וראו בעניין השלכות הליכים פליליים על המשך השירות במשטרה, ע"פ (חי') 745/05 מדינת ישראל נ' שלמה חדד והפסיקה המובאת בו (ניתן ביום 4.5.2006)).

עוד מן הראוי לציין, כי הגם שכיום נוטל עליו המערער אחריות למעשה התקיפה החבלנית, ויש לברך על כך, הרי שלא ניתן להתעלם מכך כי מדובר בנטילת אחריות מאוחרת, לאחר ניהול הוכחות בבית המשפט קמא.