פסק דין
1.ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 23.6.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה למערערת נכויות זמניות לתקופה מיום 9.6.11 ועד ליום 30.9.11, בגין תאונת דרכים מיום 10.3.11 שהוכרה כתאונת עבודה. כן נקבע, כי לא נותרה למערערת נכות צמיתה.
2.לטענת המערערת, בהחלטת הוועדה נפל פגם מהותי, בכך שהאורתופד שנכח בוועדה, הוא המומחה המתאים לתחום תלונותיה של המערערת, כלל לא בדק את המערערת ולא מש מכיסאו במהלך הדיון בוועדה. בפרוטוקול אף לא צוין כי המערערת נבדקה על ידי האורתופד.
המערערת מפרטת, כי נבדקה על ידי ועדה מדרג ראשון, אשר מצאה הגבלה בתנועות הצוואר והגישה חוות דעת של פרופ' תום הלל, אשר מצא אף הוא הגבלה בתנועות הצוואר המקנה נכות בשיעור 10%. לטענתה, הפערים בממצאי הוועדה לעומת הוועדה מדרג ראשון, תומכים בטענה כי כלל לא נבדקה על ידי האורתופד בוועדה. המערערת מבקשת להשיב את עניינה לוועדה שתתכנס בהרכב חדש.
3.המשיב התנגד לעמדת המערערת, וטען כי בוועדה נכחו אורתופד ונוירולוג וחזקה עליהם שביצעו את הבדיקות הנכונות. לעמדת המשיב, טענות המערערת עומדות בסתירה לכתוב בפרוטוקול הוועדה. כמו כן, בניגוד לטענות המערערת, אף הוועדה מדרג ראשון לא מצאה הגבלות תנועה או ממצא חבלתי המעניק אחוזי נכות. הוועדה לעררים התייחסה לחוות דעת ד"ר תום הלל ונימקה היטב מדוע אין לקבל המלצתו.
4.ביום 1.1.14 נערך דיון בתיק, לאחריו הוסיפו הצדדים טיעונים בכתב.
דיון והכרעה
5.לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, ואפרט-
6.הוועדה לעררים התכנסה בהרכב מלא ונכון, ונכחו בה רופא מומחה לאורתופדיה, כמו גם רופאה מומחית בנוירולוגיה. הוועדה מתייחסת בפרק הסיכום לפן הנוירולוגי של פגיעת המערערת, כמו גם לפן האורתופדי.
7.חזקה, כי הפרוטוקול שנערך במסגרת דיוני הוועדה משקף את הנעשה במסגרת ישיבת הוועדה. יתרה מכך, המסמך העיקרי העומד ככלי בידיו של בית הדין לצורך הליך הביקורת השיפוטית, הינו פרוטוקול הוועדה. זאת, שכן במסגרת הליך הערעור לא ניתן, ככלל, לברר סוגיות עובדתיות וביקורתו של בית הדין נוגעת לטענות משפטיות בלבד.
ראו, בין היתר: עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999).
8.בפרק הממצאים בפרוטוקול, פירטה הוועדה את ממצאי בדיקתה של המערערת. בפרוטוקול לא פורט מי בדק את המערערת, ולא נערכה הפרדה בין הבדיקה הנוירולוגית לבדיקה האורתופדית.
הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה הרפואית לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה.
ראו: דב"ע (ארצי) 1318/01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60 (1983).
9.למקרא הממצאים בפרוטוקול, ולאור טענות המערערת, מתעורר חוסר בהירות וספק האם אכן נערכה למערערת בדיקה אורתופדית, בנפרד מן הבדיקה הנוירולוגית. ספק זה מטה את הכף לקבלת הערעור, שכן הוא פועל לטובת המבוטחת, בהתחשב בתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס חוק הביטוח הלאומי.
10.עם זאת, לא מצאתי מקום לשנות את הרכב הוועדה, לאור העובדה כי מדובר בהתכנסות ראשונה בהרכב זה ודרך המלך הינה להשיב את העניין לוועדה באותו הרכב, למעט במקרים בהם קיים חשש כי הוועדה התבצרה בעמדתה.
ראו: עב"ל (ארצי) 231/09 קופפרברג – המוסד לביטוח לאומי (21.10.09);
בר"ע (ארצי) 26826-10-13 דרעי – המוסד לביטוח לאומי (20.11.13).
11.סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, כך שעניינה של המערערת יושב לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שזו תשקול שוב הענקת נכות אורתופדית למערערת, לאחר שתערוך לה בדיקה במישור האורתופדי, ותפרט את ממצאיה. החלטת הוועדה תהא מנומקת ומפורטת.
המערערת ובא כוחה יוזמנו לוועדה, לשם בדיקה וטיעון.