פז שמנים וכימיקלים(שיווק ומסחר)בע"מ נ' בני ג'מיל סלימאן בע"מ ואח'

פסק דין

1.התובעת, פז שמנים וכימיקלים (שיווק ומסחר) בע"מ הגישה תובענה כספית על סך 173,820 ₪ נגד בני ג'מיל סלימאן בע"מ והימן סלימאן. התביעה כוללת דרישת תשלום חוב בגין מוצרים שסופקו בסך 30,102 ₪; ודרישה לסעד בגין אובדן רווח בעבר בסך 114,477 ₪ ואובדן רווח בעתיד בסך 5,700 ₪.

2.הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד על סך 90,000 ₪ בטענה כי התובעת–הנתבעת שכנגד הפרה את ההסכם בין הצדדים ונטשה את הנתבעת, דבר שגרם להפסדים כדלקמן: אובדן רווחים בסך 104,668 ₪; הפסד לקוחות בשווי 30,000 ₪ ונזק מנטישת ציוד בסך 10,000 ₪ כאשר התביעה צומצמה לצרכי אגרה.

עמדת התובעת בתצהיריה

3.מטעם התובעת הוגשו תצהירים על ידי אמיר בויס, מנהל המכירות באזור הצפון אצל התובעת, ניבה ויניסמן, מנהלת הכספים אצל התובעת ואילן פרג, מי שהיה אמור ליטול חזרה את ציודה של התובעת. התובעת עוסקת, בין היתר בייצור, שיווק, הפצה ומכירה של שמנים, חומרי סיכה ומוצרי לוואי לנפט. נטען שהנתבעת 1 הינה חברה המחזיקה מוסך והנתבע 2 הינו מנהלה ובעל עניין בה. הנתבע 2 ערב לקיום חיוביה של הנתבעת 1 כלפי התובעת.

4.בין הנתבעת לתובעת נכרת הסכם ביום 3.11.03 לאספקת שמנים וחומרי סיכה ולהשאלת ציוד למשך תקופה של שש שנים. הנתבע 2 ערב באופן אישי לכל התחייבויות הנתבעת כלפי התובעת הן בהסכם והן בשיק ביטחון. על פי ההסכם, התחייבה הנתבעת 1 לרכוש מהתובעת כמויות חודשיות מינימליות של שני טון מוצרים במשך כל תקופת ההסכם (כמות שנתית מצטברת של 24 טון). על בסיס זה השאילה התובעת לנתבעת 1 ציוד בבעלותה למשך תקופת ההסכם. הנתבעת התחייבה שלא לעשות כל שימוש בציוד אלא לשם "ניפוק ושימוש במוצרי התובעת בלבד" והתחייבה להשיב את הציוד עם תום ההסכם או עם ביטולו. בנוסף התקינה התובעת עבור הנתבעת 1 צנרת וציוד עזר אחר המשמש להפעלת הציוד העיקרי בשווי 13,500 ₪. הנתבעת התחייבה להחזיר ציוד זה בכל מקרה של הפרה או ביטול ההסכם. צוין כי את ציוד העזר לא ניתן לפרק ולכן הוא נותר בשלמותו ברשות הנתבעים.

5.נטען שהתובעת סיפקה לנתבעת על פי דרישותיה מוצרים במהלך שנת 2003 ו-2004 בשווי כולל של 108,455 ₪. הנתבעת שילמה לתובעת סך כולל של 78,352 ₪ בלבד ועל כן נותרה חייבת סך של 30,102 ₪ (העתקי חשבוניות שלא שולמו סומנו ה' וצורפו לתצהיר התובעת). כמו כן, נטען שעלות הציוד המושאל שלא הוחזר נכון ליום הגשת התביעה עומדת על 29,241 ₪. הנתבעת 1 החזירה חלק מהציוד ועל כן זה צמצמה את החוב בקשר אליו ל-6,663 ₪.

6.התובעת טענה שהיא זכאית בנוסף לפיצוי בגין אובדן רווח לתקופת ההסכם אך צמצמה את תביעתה עד לתקופת השבת הציוד. ההפרש בין הכמות המינימלית שהיה על הנתבעת לרכוש לבין הכמויות שנרכשו בפועל עמד על סך 20.35 טון. התחשיב נעשה על בסיס רווח גולמי לטון לפי המוצרים שנרכשו בפועל על ידי הנתבעת כפול הכמות שבחסר (20.35 טון X 4,990 ₪ לטון). אבדן הרווח בגין אי-רכישת כמות המינימום חושב כ- 101,544 ₪. בנוסף, טענה התובעת שהיא זכאית לשווי ציוד שלא ניתן לפרק בסך 13,500 ₪ והוצאות בסך 3,000 ₪ בגין פירוק והובלה.

7.באשר לתביעה שכנגד נטען שהיא הוגשה אך כדי לסרבל את ההליכים המשפטיים. נטען שטענת הנתבעת-התובעת שכנגד, לפיה הצדדים חרגו בהסכמה מהוראות סעיף 4.2 להסכם, אינה נכונה. נטען שהנתבעת מעולם לא הסכימה לחריגה מתנאי ההסכם בפירוש או מכללא. נטען כי טענת הנתבעת-התובעת שכנגד שסיכמה עם התובעת על תנאי תשלום של שוטף פלוס 120 הינה שקר וכזב ושהתובעת קיבלה תשלומים אלה בלית ברירה, אולם אין בכך כדי להעיד על נוהג.

8.אילן פרג הצהיר הוא התבקש לבצע את הוצאת הציוד ממוסך הנתבעים בחודש 11.06. לטענתו, כאשר הגיע למקום הוא נתקל בסירוב וביחס עוין מצד הנתבעים ולא הצליח להוציא את הציוד. לטענתו, הוא יצר קשר פעמיים נוספות בחודש דצמבר 2006 עם הנתבע 2 על מנת לתאם עימו הוצאת הציוד והתבקש לתת ארכה ואז הגיע ביום 7.12.06 ושוב גילה שהנתבעים משתמשים בציוד והעובדים במקום סירבו לשתף פעולה עמו. בהמשך כאשר ניתנה החלטה על ידי הרשם בנוגע להוצאת הציוד הוא פורק והוחזר לתובעת ביום 28.12, למעט עשרה פריטים שהנתבעים סירבו להחזיר.

עמדת הנתבעים

9.מטעם הנתבעים ניתן תצהיר על ידי הנתבע 2. לטענתו, הקשר עם התובעת נעשה דרך אדם בשם זמיר, שהיה סוכן שיווק מטעם התובעת. על פי הנטען, מול אותו סוכן הוסכם על תנאי תשלום של 120 יום שוטף. לטענת הנתבע, עם תחילת העבודה ביום 11.11.03 הוא קיבל סחורה בסך 2,238 ₪ ואז זמיר ביקש שהתשלום הראשון יהיה שוטף פלוס 90 לאור השווי הקטן יחסית של הסחורה. הנתבע טען שתחילה אכן חתמו על הסכם בתנאי תשלום של שוטף פלוס 90 אך החוזה הוחלף בחודש שלאחר מכן ונקבע במקומו תנאי תשלום של שוטף פלוס 120. נטען שאותו חוזה מתוקן הלך לאיבוד. נטען כי עם עריכת ההסכם השני נתגלו טעויות בכך שהוא הכיל אספקת חומר תוסף לסולר שלא היה בו צורך ולאור זאת נערך הסכם חדש, שלישי, שגם על פי הטענה הלך לאיבוד. הנתבע טען שבפועל הוא נהג לקבל ולרכוש סחורה במשך מספר חודשים בתנאי תשלום של שוטף פלוס 120 יום. הנתבע טען כי בחודש 6.03 הוחלף הסוכן זמיר בסוכן אחר וכאשר האחר הגיע לעסק חזרה ועלתה הדרישה לתנאי תשלום של שוטף פלוס 90 יום. הנתבע טען שהוא התנגד וציין שאלו לא התנאים שסוכמו עם זמיר. נטען שהיחס של הסוכן החדש "התאפיין בגסות והתנהגות קשה" ושלאחר שבוע או שבועיים כאשר ביקש הנתבע 2 לברר הזמנה שביצע נאמר לו שההזמנה אינה מאושרת. נטען כי מאז הפסיקה התובעת 1 לספק סחורה והיא זו אשר הפרה את ההסכם. נטען כי זמיר ניסה להתערב אישית אולם לא הצליח וההפרה נותרה בעינה. נטען שהפרת ההסכם על ידי התובעת גרמה לנתבעת 1 נזקים אדירים וגררה הפרת הסכמים עם לקוחותיה. אשר על כן, טענה הנתבעת 1 לנזקים שונים. נטען שהתובעת הפרה את ההסכם בכך שלא הסכימה לקיים את תנאי התשלום של 120 יום למרות שהתנאי קויים לאורך תקופה ארוכה יחסית. נטען עוד שהנתבעת לא ביקשה מעולם להשאיר את הציוד אשר סופק על ידי התובעת אצלה ולא התנגדה שהתובעת תחזיר לידיה את הציוד, ונטען שטענות התובעת בעניין זה אינן מדויקות ונטען שאף פעם לא היה יחס עוין מצידה. נטען שהתובעת, מטעמים השמורים עימה, בחרה להשאיר את הציוד אצל הנתבעת 1. הנתבעת 1 טענה להפסדים שונים כתוצאה מהצורך לרכוש מוצרים אצל גורמים אחרים והפסד רווח ביחס למוצרים הבאים: 38,000 ₪ בגין שמן מנוע, שמן הידראולי בסך 26,388 ₪, 30 טון גריז בסך 27,000 ₪, חומר ניקוי בסך 3,780 ₪ ושמן גיר בשווי של 9,500 ₪.

חקירות הצדדים בבית המשפט

10.אילן פרג הודה בחקירתו שמעולם לא הכיר את הנתבע 2. בחקירתה של ניבה ויניסמן היא הודתה שלא היתה מעורבת במו"מ בין הצדדים. היא אישרה שחתמה על התצהיר בהתאם למסמכים בחברה (עמוד 5 שורה 17). היא אישרה שהיה מנהל מכירות בשם יצחק זמיר בתקופה הרלוונטית ואישרה שאינה יודעת דבר לגביו. היא סיפקה בנוסף הסברים לגבי אובדן רווחים בעתיד (עמוד 8 שורות 10-15).

11.בחקירת הנתבע 2 הוא המשיך לטעון שחתם על שלושה או ארבעה חוזים מול פז ובכל מקרה יותר משנים בשנת 2003 (עמוד 9 שורות 13-20). הוא גם טען שתנאי התשלום הרשומים בהסכם התחילו להפריע לו לאחר תקופה של כשנה וחצי עד שנתיים (עמוד 10 שורה 10). הוא טען שסוכם בעל פה לשינוי תנאי התשלום בשיקים בלבד ולא בהסכם (שם). בחקירתו הוא הודה בהמשך שההסכם היחידי שהתאים לו היה ההסכם שהוא חתם עליו שהוצג לו (עמוד 10 שורות 29-30). הוא אישר גם שקיבל סחורה מפז (עמוד 11 שורות 1-2). בנוסף, הוא אישר את החוב של 30,000 ₪ (שם). כאשר הוצג לו העתק ההסכם שבו הוא חתום ליד סעיף תנאי התשלום הוא טען שבהעתק שלו אין סימן לכך (עמוד 11 שורות 9-12).

12.בחקירתו של אמיר בויס הוא אישר שהתחיל לעבוד אצל התובעת בתקופת המשא ומתן שהתנהל מול הנתבע 2 וטען שהוא היה מעורב במשא ומתן ונכח בעת החתימה (עמוד 14 שורות 15-22). הוא טען שהוא ביקר אצל הנתבעת 1 פעמים רבות. הוא גם תיאר את המקום והכחיש את טענת ב"כ הנתבעים שמעולם לא נכח במוסך של הנתבעת 1 (עמוד 15 שורות 6-8). הוא אישר שזמיר התלווה אליו במשא ומתן (עמוד 16 שורות 2-4). הוא טען גם שלא חלו שינויים מהכתוב בהסכם (שם, שורות 8-9). בנוסף, הוא גם הכחיש את טענת הנתבע 2 שהיתה הסכמה על תנאי תשלום של שוטף פלוס 120 במפורש (עמוד 19 שורות 26-29).

13.יצוין שבסופו של דבר זנחו הנתבעים את הכוונה להעיד את מר זמיר (עמוד 22).

סיכומי התובעת

14.בסיכומיה הזכירה התובעת שהנתבעים הודו בחוב בסך 30,000 ₪ וכי הוחזר חלק מהציוד בלבד. התובעת חזרה וטענה שההסכם התקף היחיד שנחתם בין הצדדים נחתם ביום 3.11.03 למשך תקופה של שש שנים (נספח א' לתצהיר בויס). במסגרת ההסכם התחייבו הנתבעים לרכוש כמויות חודשיות מינימליות של שני טון מוצרים במשך כל תקופת ההסכם, שהיא כמות מצטברת שנתית של 24 טון. הוזכר שהנתבע 2 ערב באופן אישי לכל התחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת הן בגוף החוזה והן בשטר ביטחון עליו חתם כערב אישית (נספח ד' לכתב התביעה). נטען שהנתבע 2 לא הכחיש את ערבותו להתחייבויות הנתבעת 1 במסגרת כתב ההגנה.

15.ביחס לאספקת המוצרים במהלך שנת 2003-2004 נטען שהנתבעים הודו מספר פעמים בחובם הכספי האמור. בנוסף נטען שקיימת כבר קביעה חלוטה של בית המשפט בנושא זה (ערעור אזרחי 239/06). הוזכר ש-30,000 ₪ הופקדו בקופת בית המשפט.