החלטה
בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה שכנגד.
1.בין הצדדים לתביעה מתנהלים לפחות שני הליכים משפטיים: תובענה זו, שענינה דרישת המשיבה (להלן גם "פז") לחייב את המבקשות בתשלום דמי שמוש ראויים לתקופה של כשש שנים שבהן השתמשו במקרקעין של פז לאחר שנדרשו לפנותם. התובענה הוגשה לאחר שפז זכתה בפסק דין בת"א (ראשל"צ) 3054-03 ובערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"א 3384-10-08), ונקבע שתחנת הדלק נשוא ההתדיינות תפונה עד 1.5.2009, כפי שאכן נעשה.
ההליך השני הוא תביעה שכנגד שהגישו המבקשות בתביעת פז לפינוי, ואשר הדיון בה הופרד מזה שבתביעה העקרית. בתביעה שכנגד טוענות המבקשות לנזקים שגרמה להן פז, בסכום של 5,000,000 ₪ ביום הגשת התביעה.
2.ביום 2.8.2010 ניתנה החלטתי בבקשות אחדות, ולפיה נמחקו טענות הקיזוז מכתב ההגנה שהגישו המבקשות בתביעה הנוכחית, נדחתה בקשה שלהן לאחד את הדיון עם התביעה שבבית משפט השלום, ונדחתה בקשת פז לדון בחילוט ערבות בנקאית.
בין השאר נאמר באותה החלטה כי מידת היעילות דורשת איחוד כל הדיונים הקרובים לדיון מאוחד, אך הדבר לא היה אפשרי באותו מצב ללא הסכמת הצדדים. הסכמה כזו לא ניתנה, ולכן הוכרע כי תביעת המבקשות תידון בבית משפט השלום בראשון לציון, ותביעת פז ללא טענת הקיזוז תידון בבית משפט זה.
3.לאחר הדברים הללו פנו המבקשות לבית משפט השלום, ובקשו להפסיק את התביעה שם. הבקשה שלפני היא בקשתן להגיש אותה תביעה שכנגד לבית משפט זה, כתביעה שכנגד לתביעת פז. הבקשה מתיימרת להתבסס על ההחלטה מיום 2.8.2010. טעמיה נעוצים ביעילות הדיון, מניעת כפל דיונים ומניעת פסיקה סותרת. המבקשות סבורות כי לשתי התביעות מכנה משותף רחב, וממילא יידרש דיון בכלל הנסיבות בתביעת פז.
עם זאת, המבקשות בחרו לתקן את התביעה שכנגד, והוסיפו בה עילה של פיצוי כספי בגין "אבדן זכות הקמעונאות, ואי זכות הפעלת התחנה", עילה שלטענתן קמה לראשונה עם פינוי התחנה בפועל, או בעת שניתן פסק הדין לפינוי של בית משפט השלום.
4.פז התנגדה למבוקש מטעמים הקשורים בהתארכות הדיון בתביעתה שלה, וטענה כי כל כוונת המבקשות היא להאריך את הדיון ולדחות את הקץ הכרוך בחיובן. במיוחד התנגדה פז לתיקון התביעה שכנגד אגב הבקשה להארכת מועד, בעילה שלטענת פז התיישנה זה מכבר, והתיקון עלול היה להכשיר את ההתיישנות באמצעות החלת סעיף 4 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.
עוד נטען כי המבקשות השתהו יתר על המידה בהוספת העילה שאמורה היתה להיות לכתחילה בכתב התביעה שכנגד. ההסבר שניתן ע"י המבקשות כי עילת "אבדן הזכות" קמה רק עם פינוי התחנה אינו נכון, לטענת פז, שכן לאחר שני פסקי הדין בתביעת הפינוי ברור שהיה על המבקשות להחזיר את התחנה לפז בתאריך שקבעה פז בהודעת הסיום.
בפסק הדין של בית משפט השלום מיום 17.8.2008, צויין מפורשות (פסקה 15) כי התביעה שכנגד אינה כוללת עילה של אבדן ה"נכס" של ההסכם הקמעונאי, וזאת כתשובה לטענות שונות שהועלו ע"י המבקשות, אך לא נכללו בכתב התביעה שכנגד.
פז הוסיפה כי הצדדים מצויים בעצומה של הכנת תצהירי עדות ראשית, שעליהם להגיש עד 1.2.2011. העתרות לבקשה תגרור התארכות ההליכים.
פז הוסיפה וטענה כי אין הקבלה בין התביעות: תביעתה שלה עוסקת בזכות לדמי שמוש ראויים בתקופה שמיום 27.5.2003 ועד הפינוי בפועל, כעבור חמש וחצי שנים, כאשר הזכות לדמי שמוש ראויים נובעת מפסקי הדין החלוטים בדבר הפינוי. התביעה שכנגד עוסקת בתשלום גבוה מדי עבור מוצרי הנפט שרכשה התחנה מפז משנת 1994 עד אפריל 2004, תקופה שברובה שררו בין הצדדים הסכמי הפעלה. לגבי תקופה זו טוענות המבקשות טענות מתחום דיני ההגבלים העסקיים, וטוענות לתנאים מקפחים בחוזים אחידים. פז סבורה שטענות אלו יצריכו דיון ארוך והצבת תשתית עובדתית רחבה מזו של תביעתה שלה לדמי שמוש ראויים.
5.בתשובתן חזרו המבקשות על הטעונים, ולטענה בדבר התיקון המבוקש ענו כי אין בה לא התיישנות ולא שיהוי, "משום שעד פסק הדין של ערכאת הערעור לא השלימו הנתבעות [המבקשות כאן – א"ש] עם פינויין ולאחר שניתן פסק הדין התנהל גישור עד יום לפני ישיבת קדם המשפט".
אם כן, טענתן כי אין התיישנות בעילה הנוספת, שכן עילתה קמה רק עם מתן פסק הדין בערכאת הערעור.
6.ההסטוריה של התביעה שכנגד מתחילה עת שהוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון, כתביעה שכנגד בת"א 3054/03. לאחר שבית משפט השלום הורה להעבירה לבית המשפט המחוזי קבל בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשות, והחזיר את התביעה לבית משפט השלום (בר"ע (מחוזי ת"א) 1542/05 ראשונים תחנת תדלוק ושירותים בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ (לא פורסם, 8.6.2006). הדיון בתביעות הופרד לפי החלטת בית משפט השלום מיום 10.7.2006. עם מתן פסק הדין בתביעה העקרית, נקבעה התביעה שכנגד לדיון. בשלב הנוכחי, שלאחר מתן החלטתי בשאלות הדיוניות הקודמות, החליטו המבקשות למחוק את התביעה שכנגד בבית משפט השלום בראשון לציון, ועתרו להארכת מועד להגשתה בבית משפט זה.
7.אכן תמהתי בהחלטה מיום 2.8.2010 על הצורך לנהל הליכים נפרדים בין אותם צדדים עצמם, כאשר הסכמה פשוטה ביניהם יכולה היתה להביא להתנהלות ראויה יותר. במיוחד כך משום שטענות הקיזוז שנטענו על ידי התחנה בכתב ההגנה כאן תאמו את כתב התביעה שכנגד, ולא ראיתי מקום להתדיינות כפולה באותם עניינים. אלא שהסכמה כזו לא הושגה, ומבלעדיה – לא ניתן לצרף את ההליכים לחבילה דיונית אחת (הקורא מופנה לסיפא בפסקה 7 באותה החלטה).
8.בהודעתן מיום 25.11.2010, לאחר דיון שהתקיים בבקשה באותו יום, הודיעו המבקשות שהן מוותרות על תוספת העילה במסגרת הבקשה להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד, אם כי שומרות על זכותן להגישה בנפרד. פז מתנגדת לאפשרות לוותר באופן זה על העילה הנוספת, באמרה שהאפשרות לשוב ולהגיש את התביעה בגין אבדן זכות ההפעלה כמוה כהודאה בקיום הליכים נוספים ונפרדים, דבר שמסכל את המטרה העקרית של האיחוד המבוקש: יעילות דיונית.
9.בשלב זה המבקשות לא הגישו תביעה נפרדת בגין אבדן זכות ההפעלה. כדברי פז, היא לבטח תתנגד בעת שתוגש תביעה כזו, אם תוגש, ותטען להתישנות. באותו שלב שוב לא תוכלנה המבקשות ליהנות מן ההגנה שעומדת להן במסגרת תביעה שכנגד.
מאליו מובן שאם יבוא אותו שלב, תעמודנה לכל אחד מן הצדדים הטענות הדיוניות והמהותיות שלהם, לרבות טענות הנובעות מעצם ניהול ההליכים כאן.
