פורטנוב ואח' נ' פפנהיימר

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש לרכב, שבוצעו לפי הנטען בזדון, וכן בגין עלות התקנת מצלמת מעקב לצורך איתור המזיק.

1.לטענת התובע 1 ("התובע"), הוא מתגורר ברח' האילנות בנשר ומחנה את רכבו, מסוג סובארו, ברחוב ליד ביתו. הנתבע התגורר עד לפני זמן מה באותו רחוב, בבית סמוך. לרכבו של התובע נגרמו נזקים בזדון מספר רב של פעמים, ולכל הפחות בתאריכים: 6.4.07, 30.10.07, 4.12.07, 16.12.07, 3.3.08, 1.5.08, 28.10.08, 24.4.10, 27.8.10, 30.10.10 (בכתב התביעה יוחסה חבלה זו ליום 7.11.10, אך בכתב התגובה הובהר שזהו יום הגשת התלונה). לטענת התובע, הוא פנה למשטרה שוב ושוב והגיש תלונות. הדבר לא הביא לפתרון או לשיפור כלשהו. בשלב מסויים נאמר לו במשטרה שעליו להתקין מצלמת אבטחה. התובע נאלץ לעשות כן, בעלות גבוהה.

2.לטענת הנתבע, הוא מעולם לא עשה את המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה. הוא לא נגע ברכבם של התובעים ובוודאי לא פגע בו.

3.השאלה המרכזית, אפוא, הינה האם עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבע הוא שאחראי לנזקים? זאת, שכן בתמונות ובסרטונים אשר הניחו התובעים בפני בית המשפט אין ראיה ניצחת ברורה בה נראה הנתבע עצמו כאשר הוא גורם אחד מהנזקים הניכרים נשוא התביעה לרכב התובעים.

4.אומר כבר עתה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים ומכלול הראיות הגעתי למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. התובעים הבהירו כי מצלמת האבטחה מן הסוג שהתקינו אינה מצלמת כל העת ללא הרף, אלא במקטעים, והתובעים מביאים את הראיה הטובה ביותר המצויה בידם. ברור כי היו מעדיפים שיהא בידם להציג תיעוד המהווה "אקדח מעשן" כאמור, אך גם בהעדרו, התובעים עומדים בנטל ההוכחה המוטל עליהם במידה מספקת כדי לשכנע כי הנתבע אחראי לנזקים.

אבאר טעמיי.

5.אין, ולא יכול להיות, ספק כי הנזקים ברכב התובעים אכן נגרמו בזדון - הרכב כולו רוסס בצבע אדום בולט; צמיגים נחתכו; פנס נופץ; מראת הצד חובלה ונעקרה ממקומה, יותר מאשר פעם אחת; פעם אחרת שמשה קדמית מנופצת בחלקה; ופעם נוספת שריטות לאורך הרכב.

ברור, אפוא, כי הנזקים נגרמו בידי אדם אשר היה בלבו על התובעים, או שביקש להלך עליהם אימים, ומכל מקום התכוון להרע להם באופן ממשי. השאלה הראשונה המתבקשת כמו מאליה הינה: האם היה לנתבע מניע כלשהו אשר יהא בו כדי להביאו לבצע מעשי ונדליזם ולגרום לנזק כה ניכר ברכבם של התובעים?

6.התובעים מציגים טעם אפשרי לביצוע המעשים. התובעים מסבירים כי במשך כ-3 שנים, משנת 2004 עת עברו להתגורר בדירה ועד שנת 2007, התקיימה מערכת יחסי שכנות רגילה ותקינה. במרץ 2007 ניגש התובע למשרד מהנדס העיר לקבל מידע תכנוני בנוגע לביתו, שאינו צמוד לרחוב אלא נמצא בעורף הבתים הגובלים ברחוב. בעוד שלכל הדיירים שבתיהם גובלים ברחוב היה מקום חניה פרטי בתחום המגרש שלהם, רק לתובע, ולשכן נוסף שהתגורר בבית עורפי, לא היתה חניה פרטית. לדברי התובע, התברר לו כי על פי התב"ע קיימת רצועת שטח צרה שהוגדרה שפ"פ – שטח פרטי פתוח, ותוכננה לאפשר גישה מהרחוב לביתו, אולם הנתבע (כנראה יחד עם אחרים) השתלט על רצועת שטח זו. לדברי התובע, כתוצאה מן הבירור שערך, ביקר פקח במקום ולנוכח הממצאים שמצא ננקט הליך פלילי כנגד הנתבע. לדברי התובע, מאז הבירור שערך, הפכו חיי התובעים לגיהנום. התובע מסביר כי ככל הנראה הנתבע סבר שהתובע הגיש כנגדו תלונה בועדה המקומית והחליט להתנקם בו התובע מוסיף כי בפועל לא התלונן אלא רק ביקש לברר פרטים וכאשר נשאל בועדה אם הוא רוצה לשמור על עילום שם פן יבולע לו, אף השיב לכך בשלילה, שכן לא סבר כי הוא מתלונן אלא רק עורך בירור. אם כי עניין זה חסר נפקות, שכן כפי שמציין התובע, אף אילו היה מתלונן כנגד מאן דהוא לא היה בכך כדי לתת לאותו אדם היתר להתנכלות כלפיו..

התובע מוסיף כי בפועל לא התלונן אלא רק ביקש לברר פרטים וכאשר נשאל בועדה אם הוא רוצה לשמור על עילום שם פן יבולע לו, אף השיב לכך בשלילה, שכן לא סבר כי הוא מתלונן אלא רק עורך בירור. אם כי עניין זה חסר נפקות, שכן כפי שמציין התובע, אף אילו היה מתלונן כנגד מאן דהוא לא היה בכך כדי לתת לאותו אדם היתר להתנכלות כלפיו.

7.לטענת התובע, הוא ידע כבר מהפעם הראשונה כי הנתבע הוא זה שפגע ברכבו. ההתנכלות הראשונה לרכבו (6.4.07, חבלה מכוונת בשני צמיגים, תמונות 10-11 לכתב התביעה) אירעה מיד בסמוך לביקור הפקח, אולי אפילו יום למחרת.

לטענת התובע, ההתנכלויות נמשכו בתדירות של אחת לכמה חודשים, ובד"כ אירעו במקביל להליך משפטי זה או אחר שנקטה הועדה כנגד הנתבע (לפני או אחרי כל ישיבה כמעט בהליך המשפטי). כתב התביעה הינו מעט לאקוני, אולם לאחר ההכחשה הגורפת בכתב ההגנה, הגישו התובעים (עוד בטרם הדיון) כתב תגובה בו פירטו כדבעי כל אירוע ואירוע.

8.לטענת התובע, לאחר מספר פגיעות, פנה לגורם מקצועי לצורך התקנת מצלמה. מדובר בהתקנה שאינה שגרתית; מאחר וביתם של התובעים הינו עורפי, ורחוק ממקום החניה של רכבם החונה ברחוב, ונוכח השיפוע התלול ברחוב, לא ניתן היה להתקין את המצלמה בביתם. המצלמה הותקנה ברחוב, כאשר היא מוסווית ("אבן מצלמת") ומרוחקת עשרות מטרים מבית התובעים, דבר שהצריך התקנת כבלים באורך זה.

9.שילוב של ראיות וממצאים שונים ונפרדים זה מזה, מוביל למסקנה כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם.

10.ראשית, פרשת עקירת השלט, אשר לה משקל רב. בעקבות ממצאי הבירור שערך התובע בועדה המקומית, פנו התובעים לראש העיר בבקשה לסדר להם חניה שמורה. מכיוון שרצועת השטח שנועדה לשמש כדרך גישה לביתם נחסמה ע"י דיירים אחרים, ראש העיר נענה לבקשה והורה לסמן חניה ברחוב שמעל לבית התובעים, שתהא שמורה לבית העורפי בו גרים התובעים (ולשכן נוסף הגר בבית עורפי). בהתאם, הורה ראש העיר להציב מעל לאותה חניה, על גבי קיר האבן המצוי במקום, שלט המבהיר כי החניה מיועדת רק לדיירי רח' האילנות 6א' ו- 8ב', למעט בשעות 08:00-16:00, אז החניה מיועדת לכלל הציבור.

כאמור, המצלמה שהציב התובע לא צילמה באופן רציף. אולם בעדשת המצלמה נקלטו, והוקלטו, שני סרטונים בקשר לאותו שלט, אשר הצפיה בהם בהחלט מעוררת תהיות. בסרטון הראשון (תקליטור שסומן "ת/1", סרטון שכותרתו "גניבת השלט"), ביום 30.5.08 בשעה 10:10 בבוקר, כאשר הרחוב ריק מפעילות וכאשר רכב הנתבע חונה מתחת לשלט, נראה הנתבע כאשר הוא אוחז בידו מוט מתכתי (או מקל), ניגש בהחלטיות אל השלט, ותוך שימוש במוט המושחל בין השלט וקיר האבן, וכן תוך הפעלת כוח - עוקר את השלט ממקומו. לאחר מכן באמצעות ידיו החשופות תולש את השלט מקיר האבן. לבסוף, מכניס הנתבע את השלט אל רכבו. זאת, לא לפני שהוא שולח מבט אל מעלה הרחוב, כבודק האם מישהו מבחין במעשהו.

אירוע הסרת השלט (ליתר דיוק - עקירת השלט) הינו אירוע חריג ביותר. בעוד הנתבע מנסה לצייר תמונה של אדם מן הישוב, אשר כלל לא מעלה על דעתו לנקוט כנגד התובעים במעשי חבלה בזדון, הסוטים מהתנהגות נורמטיבית, הרי שהתמונות בהן נראים מעשיו בקשר לשלט (ר' גם תמונות 2,3,4 לכתב התביעה, המהוות הקפאת תמונה מתוך הסרטון) - מלמדות אחרת.

נניח כי הנתבע חשד בכך שהשלט הותקן ע"י התובעים עצמם. עדיין נשאלת השאלה, איזו סיבה יש לו לאדם נורמטיבי, החושד בכך ששלט המייחד מקום חניה לפלוני הותקן שלא כדין, לעשות דין לעצמו ולעוקרו בכוח הזרוע? הדעת נותנת כי אדם נורמטיבי יפנה תחילה לעירייה, על מנת לברר האם השלט הנחזה ככזה שהותקן על ידה, הותקן שלא על דעתה; או יתלונן בעירייה; או ידרוש מן העירייה להסירו. הדעת נותנת כי אם יתברר לו שהשלט תקין והותקן כדין על ידי העירייה – יזנח את טענותיו ויסתפק במציאת מקום חניה אחר ברחוב (בוודאי כאשר יש בביתו חניה פרטית). לכל היותר – יפנה לעירייה בכתב, או שמא באמצעות בא כוח, וידרוש הסרת השלט בטענה לקיומה של זכות זו או אחרת העומדת לו על פי דין. אך הדעת נותנת כי אדם נורמטיבי לא "יוריד" את השלט בעצמו.

מקל וחומר נכונים הדברים בענייננו, מקום שאין טענה מצד הנתבע כי סבר שהשלט הותקן ע"י התובעים. השלט נחזה בבירור כשלט רשמי אשר הותקן כדין ע"י משרד מהנדס העיר בעיריית נשר, ותוכנו אף מעיד עליו ככזה. לא זו בלבד, אלא שגם הנתבע עצמו אינו חולק על כך שידע כי השלט אכן הותקן כדין על ידי העירייה. מה שמחדד עד מאד את העובדה שמדובר בהתנהגות חריגה ביותר, כוחנית, ואף בלתי חוקית, שבוודאי אינה תואמת את התדמית בה מנסה הנתבע לצייר עצמו.