1. 1. התובע נפגע בעינו ביום 10.6.03 מגומיה שנועדה לקשירת ברזנט המשמש לכיסוי המטען במשאית בה נהג. תביעתו מופנית הן כלפי מבטחי המשאית שבבעלות מעבידו (הנתבעות 1 ו- 2), בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, והן כלפי עובדי המפעל שבשטחו בוצע הכיסוי בברזנט (מפעל מלט בבעלות הנתבעת 3), בטענות שעילתן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. 2. לטענת התובע, עם סיום הטענת שקי המלט קשרו עובדי הנתבעת 3 את הברזנט באמצעות הגומיות. הוא נסע נסיעה קצרה בשטח המפעל, ירד מהמשאית (עניין המניע לירידה מהמשאית ידון להלן) והביט בחיבורי הברזנט. עוד הוא מסתכל בחיבורים, והנה השתחררה אחת מהגומיות ופגעה בעינו. התובע טוען כי אירוע זה מהווה "תאונת דרכים", ולחילופין - הסיבה לשחרור הגומיה הוא רשלנותם של עובדי הנתבעת 3 בחיבור ומתיחת הברזנט.
3. 3. הנתבעות טוענות כי התובע סיים את העמסת המטען ונסע לשטח בו ביצעו נהגי המשאיות את פרישת הברזנט. הגומיה השתחררה תוך מתיחתה על ידי התובע, שהוא שעסק בעצמו במתיחת הברזנט. משכך הם פני הדברים, הארוע אינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, מאחר ואין המדובר אלא בפעולת לוואי לטעינה ופריקה; ואין כל חבות על עובדי הנתבעת 3, שלא עסקו כלל במתיחת הברזנט.
4. 4. ועדות המל"ל קבעו לתובע נכות רפואית בשיעור 30% בגין הפגיעה בעין. מאחר ובשלב זה של הדיון לא נקבע אם הארוע מהווה "תאונת דרכים", שאז היתה הקביעה מחייבת על פי דין, ומאחר והנתבעת 3 לא נתנה הסכמתה לשיעור הנכות שנקבע, פוצל הדיון בתובענה, כך שבשלב ראשון נשמעו הראיות בשאלת החבות והאחריות. שאלות אלה ידונו להלן.
דרך התרחשות הארוע
5. 5. מאחר והתובע בחר להתייחס בסיכומיו בקצירת האומר לפרשה העובדתית והמשפטית גם יחד, אבחר אף אני בדרך פעולה זו. הנתבעות ניתחו את הראיות באופן בהיר ומדוקדק בסיכומיהן, והסתירות עליהן הצביעו הן בעלות משקל רב. לפיכך, ועל מנת שלא להאריך שלא לצורך, אבהיר כבר עתה כי לצורך הקביעות העובדתיות מקובלות עלי הטענות שבסעיפים 1-2, 4-12, 14-16, 18 (לעניין זה אעיר להלן), 19-20, 23-24, 29-31, 37-38 לסיכומיו של עו"ד נוביק. יש גם לייחס משקל לעובדה כי התובע נכח בעת חקירת העד מטעמו, ו"יישר" את תשובותיו בהתאם. כמו כן סומך אני ידי גם על הדברים שנאמרו בסעיפים 4, 7, 9 (חלק הסעיף שבעמ' 6 לסיכומים), ו- 10 לסיכומיו של עו"ד דחלה. הדברים שאוסיף להלן אינם אלא בבחינת סיכום העניינים בקליפת אגוז, ואין בהם כדי לגרוע מהאמור באריכות מה בסיכומי הנתבעות.
6. 6. בכתב התביעה טען התובע כי עובדי הנתבעת 3 העמיסו את משאיתו בשקי מלט. בתום ההעמסה התקינו את הברזנט על המשאית, "התובע הסיע את המשאית למרחק קצר בשטח המפעל הנ"ל. הוא ירד מתא הנהג והסתכל על חיבורי הברזנט לארגז המשאית. תוך כדי כך אחת מן הגומיות ששימשו לקשירה, שלא היתה תפוסה כראוי, קפצה ממקומה ופגעה בפניו של התובע" (סעיף 5 לכתב התביעה). תיאור מפורט זה אינו מציין מה היתה מטרת הנסיעה בתוך שטח המפעל, ומדוע עצר התובע. בתצהירו הוסיף התובע כי תוך כדי נסיעה "שמעתי שצועקים לי שהברזנט איננו מחובר היטב ושהוא מתנפנף ברוח" (סעיף 4 לתצהיר).
7. 7. הרחבה נוספת לגירסתו באה במהלך חקירתו, כאשר השיב לפתע כי כלל לא נכח במקום בעת שהמשאית כוסתה בברזנט, אף כי הדבר לא נאמר ולו ברמז בכתב התביעה ובתצהיר, וכי למעשה הלך ללגום תה (או שמא קפה? עניין זה נדון בהרחבה בסיכומי הנתבעת 3, והמעיין ישכיל) וחזר כאשר הכיסוי כבר היה במקומו. גירסה נוספת שמסר התובע היא כי העובדים התחילו לכסות את המשאית עוד בשעה שעמד במקום, בטרם הלך. הוא אף טרח לציין בשלב זה כי ניתן להעמיס משאית באמצעות מלגזה ובה בעת להתחיל בכיסוי הברזנט. דומה כי מספר העובדים במקום תפח מרגע לרגע במהלך עדותו של התובע, עד כי כדי להסביר את הסתירות המובנות בה נאלץ התובע להסביר כי העובדים הם כה מוכשרים עד כי באפשרותם לכסות עשר משאיות (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 1-2). כשרון זה תולה התובע במוצאם של העובדים ("זרים, סינים, גם ניקו, הם אלופים בזה" - שם), שנשכח ממנו ככל הנראה עד לאחר ששמע את עדותו של חברו (שמסר פרטים אלה - עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 16-18). דומה כי לשיטתו עובדי מפעל המלט, שכל מלאכתם אמורה להסתכם בהעמסת שקי מלט באמצעות מלגזה, מבלים את רוב ימיהם בכיסוי משאיות. למרבה הצער חברו של התובע מסר כי העמסת המשאית במלט מתמשכת עשר דקות עד רבע שעה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 25-26) וכי נהג מקצועי כמו העד מכסה משאית ברבע שעה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 6-10). מאחר והתובע מסר כי נעדר ממקום הארוע למשך עשר דקות, וכי בשעה ששב לא רק שהמשאית היתה מוטענת אלא גם מכוסה, נראה כי לוח הזמנים המתואר בעדותו אינו תואם את המציאות.
8. 8. התובע הבהיר כי "אין דבר כזה שמישהו יתנדב לכסות כי אף אחד לא אוהב לעשות את העבודה הזאת" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 25-26). גם חברו הבהיר כי לפעמים נעזר בנהגים אחרים, אך רק ב"חבר טוב", כי אחרים אינם ממהרים לעזור (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-6). הוא הבהיר גם כי האחריות על הכיסוי היא של הנהג (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 20-21), אף כי הוא נעזר בעובדי המפעל (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 25-27). התובע, לעומתו, התחמק ככל האפשר ממתן תשובה לעניין חובת הנהג לכסות (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 27 - עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 3). חברו של התובע ציין בעדותו כי "זה מפעל איטי" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 3), אמירה שכלל אינה מתיישבת עם תיאורו של התובע, לפיו בתוך עשר דקות הועמסה המשאית וכוסתה שלא בנוכחותו, וכל זאת על ידי עדת פועלים "אלופים" (שאין להם הכשרה כנהגי משאיות האמונים על כיסוי הברזנט, כפי שהבהירו עדי הנתבעות).
9. 9. מעדות החבר עלה כי בשעות הבוקר המוקדמות עובד במקום נהג מלגזה אחד בלבד, ובמקום נמצאים "רק אני והמלגזה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 3-4). על פי תיאורו אמור נהג זה גם להעמיס וגם לעזור בכיסוי הברזנט, דבר שללא ספק אמור לגרום עיכובים ניכרים. בשעות העומס מצויות במקום משאיות הממתינות זאת לאחר זאת, כך שהוא יכול לראות רק את אלה העומדות עד לפינת הבניין (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 19-25). במצב כזה, בו יש לפנות משאית אחת כדי להעמיס את השניה, אין הגיון בתיאור לפיו המתינו המשאיות לכיסוי על ידי עובדי החברה דווקא. יוער כי התאונה אירעה בשעות העומס, שהן בין 9:00 ל- 11:00 (עמ' 48 לפרוטוקול), והתובע הגיע לבית החולים בשעה 11:20 לאחר שפונה באמבולנס ממקום הארוע.
10. 10. מר פרג'ון, מנהל העבודה במפעל, שעדותו לא נסתרה בכל דרך שהיא, הבהיר כי העזרה שהושיטו נהגי המלגזות היתה רק בהעלאת הברזנט לגובה המשאית (עמ' 41 לפרוטוקול). הכיסוי בברזנט אינו חלק מעבודת עובדי החברה (עמ' 41 לפרוטוקול, עמ' 43 לפרוטוקול). יתכן אומנם שבשעות בהן אין לחץ ויש עובדים פנויים מושיטים העובדים יד גם לנהגים, אולם זה במסגרת יחס אישי בין עובד לנהג (עמ' 44 לפרוטוקול). כאמור - הארוע התרחש בשעות הלחץ.
11. 11. חברו של התובע סימן את מיקום משאית התובע לאחר הארוע, שהוא מרוחק למדי מאיזור ההעמסה (נ/1 ועמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-21). מר פרג'ון, אליו הגיע התובע מיד לאחר הארוע, סימן אף הוא את מיקום המשאית במרחק של כארבעים או מחמישים מטרים ממקום ההעמסה (עמ' 43 לפרוטוקול), באזור המשמש לדבריו את הנהגים לכיסוי המשאיות בברזנט (עמ' 42 לפרוטוקול).
12. 12. התובע נשאל מדוע קירב את ראשו לחיבורים לבחינת מצב הגומיות (כפי שטען שעשה - עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 15-21) אם היריעה התנופפה, שהרי נראה לכאורה כי מקום החיבור שניתק אמור להיות גלוי ונראה לעין. בעדותו הסביר כי "זה מתחת לארגז. צריך להתכופף" (שם) וכי לא יכול היה להבחין בנקודה הרופפת מאחר ו"כשאתה עוצר זה לא נותן לך לראות בדיוק מה מתנופף ברוח, לכן אתה צריך לבדוק מקרוב" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 15-16). נראה כי נשכחה ממנו אמירתו מעט קודם לכן לפיה יש צורך בשני אנשים לכסות את המשאית בברזנט מאחר ו"יש שם שטח פתוח שהרוחות יכולות להעיף בן אדם" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 10-11). מסתבר כי לשיטתו בן אדם - יכולות הרוחות להעיף, אך יריעת ברזנט מתנופפת - אין ביכולתן להזיז כהוא זה.
13. 13. גם בעניינים נוספים לא נמצאה בפי התובע תשובה מתאימה: מהעדויות עלה כי קודם ליציאה מהמפעל יש צורך בהחתמת תעודת משלוח, ועל פני הדברים לא הספיק התובע להחתים את המנהל על תעודה זו, כאשר גם לעניין זה סיפק מספר הסברים לא משכנעים. מכאן כי למעשה טרם סיים התובע את מעשיו בתוך המפעל, ואין אמת בטענתו כי נסע בדרכו אל מחוץ למפעל. עוד עלה מעדותו של התובע כי חברו למקום העבודה, אדם בשם פראח, היה עם משאיתו במקום ואף נסע עימו באמבולנס. משום מה לא מצא התובע לנכון להביא אדם זה לעדות, ויש לא מעט טעם בטענה כי ההימנעות מלהביא עד זה פועלת לרעתו.
14. 14. אעיר כי לרישום בתעודת חדר המיון אין ליתן משקל רב. מאחר ומר פרג'ון העיד שהתובע מסר לו כי נפגע בעין מגומיה (עמ' 45 לפרוטוקול), אין לייחס חשיבות לרישום שנעשה בתעודת חדר המיון, בשלב מאוחר יותר, ולפיו נפגע התובע "מצינור לחץ". יתכן כי חל שיבוש בחדר המיון בין גומי לצינור ובין שחרור בלחץ ל"לחץ" גרידא. מכל מקום, עדותו של מנהל הנתבעת על האמירה מיד לאחר התארוע היא בעלת משקל רב יותר. מאידך, יש משקל כלשהו לרישום בטופס בל/250, שנרשם על ידי מעבידו של התובע ויש להניח כי בוסס על דבריו, שם נרשם "
בזמן כיסוי משאית קיבל מכה בעין ימין מברזנת מגומיה" (הטעות במקור; ההדגשה הוספה - ר.ו.). את האמירה "בזמן כיסוי משאית" קשה להלום עם הגירסה לפיה אירעה הפגיעה לאחר תום הכיסוי ותחילת הנסיעה אל מחוץ למפעל, אגב עצירה לאחר חמישים מטרים בשל צעקות לפיהן הכיסוי פרום, ותוך כדי נסיון לאתר את המיקום המדוייק של הגומיה שהשתחררה.
15. 15. המסקנה היא כי לא ניתן לתת בעדותו של התובע כל אמון. גירסתו סתרה את עצמה פעמים מספר, כפי שהובהר באריכות בסיכומים, ובקצירת האומר לעיל. גירסתו לא התיישבה גם עם אמירות מסויימות של העד מטעמו, שעשה כל שלאל ידו להביא לקבלת גירסת התובע. שתי הגירסאות גם יחד אינן מתיישבות עם הגיונם של דברים, שהרי אם המדובר במפעל עמוס ו"איטי", כאשר מספר משאיות ממתינות בתורן להעמסת מלט וכאשר הנהגים הם האחראים לכיסוי בברזנט, הכיצד ניתן להניח כי הושקע בכל משאית פרק זמן של רבע שעה נוספת לכיסוי? מאחר וגם התובע הבהיר כי איש אינו אוהב מלאכה זו, ואפילו לטענתו אמורה להתבצע המלאכה בשיתוף הנהג והעובדים, אין זה סביר כלל כי התובע ילך לו בשובה ובנחת ללגום תה או קפה, בעוד העובדים מכסים את משאיתו וגורמים ל"פקק תנועה" בקרב המשאיות הממתינות בשעת לחץ.
16. 16. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את גירסת התובע, ולקבל את גירסת הנתבעות לפיה לאחר העמסת שקי המלט נסעו הנהגים לאזור פתוח בתחום המפעל, המרוחק כחמישים מטרים מהמקום, ושם כיסו את משאיותיהם בעצמם. הפגיעה בעינו של התובע אירעה כתוצאה משחרור גומיה, תוך שהוא מכסה את משאיתו בברזנט במקום המיועד לכך בשטח חצר המפעל.
17. 17. משכך הם פני הדברים - דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות. העילה כנגדה התבססה על הטענה לפיה כיסו עובדי הנתבעת 3 את המשאית, וביצעו פעולה זו באופן רשלני. מאחר ונקבע כי עובדי הנתבעת 3 לא עסקו במתיחת הברזנט (יתכן אומנם שהרימו את הברזנט למשאית לפני היציאה ממשטח ההעמסה, אולם בפעולה זו לא דבק ולו רבב של רשלנות), הרי שלא נותר כל בסיס עובדתי לטענות כנגד הנתבעת 3. לפיכך לא נותר אלא לדון בטענת התובע לפיה הארוע הוא בגדר תאונת דרכים.
האם מהווה הארוע תאונת דרכים?