פאוזיטו נ' שורץ ואח'

החלטה

תיק זה עניינו תביעת פיצויים בשל נזקי גוף על פי הנטען בגין אשפוז בכפיה. עילות התביעה לפיהן הוגשה התביעה כוללות עילת רשלנות והפרת חובות חקוקות. לטענת התובע התנהלות כל אחד מהנתבעים נגועה בפגמים כמפורט בכתב תביעתו.

התובע ער לחובתו על פי דין להוכיח טענה שברפואה באמצעות חווה"ד מומחה, ועוד בכתב התביעה שהגיש עתר לפטור מצירוף חווה"ד בטענה לחסרון כיס שבעטיו לא עלה בידו לפי הנטען לצרף חווה"ד פסיכיאטרית.

במקביל להגשת כתב התביעה הוגשה מטעם התובע בקשה למתן פטור מחוות דעת ומינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. עיקר טענותיו של התובע נסמכות על טענת חסרון הכיס ועל היותו נכה בשיעור של 75% המתקיים מקצבת מל"ל. התובע שוטח בבקשתו את הפסיקה התומכת להשקפתו בעמדתו כי יש בחסרון כיס כדי לבסס טעמים מיוחדים המצדיקים מינוי מומחה על ידי בית משפט חלף הגשת חוות דעת מומחה על ידי התובע עצמו ביחד עם כתב הטענות.

הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם אין מקום בנסיבות העניין לסטות מן הדין המקובל כי על התובע להוכיח את טענותיו בעניין שברפואה באמצעות חווה"ד מומחה רפואי מטעמו. הנתבעים טוענים כי גם לגופו של עניין לא עומד התובע בתנאים שפורטו בדין ביחס למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, וכי טענתו היחידה מבוססת על חסרון כיס שאינו מהווה טעם מיוחד. מבלי למעט מן הדברים, טוענים הנתבעים כי התובע לא עמד אף בנטל המוטל עליו לבסס חסרון כיס של ממש. גם הנתבעים הפנו לשורה של הלכות בנדון.

התיק הועבר לטיפולי, ומשנוכחתי כי הבקשה תלויה ועומדת, ראיתי לנכון להכריע בה.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה, וכן בהלכות המשפטיות, עמדתי היא כי אין מקום להיעתר לעתירת התובע. אנמק טעמיי.

אין חולק כי דרך המלך להוכחת עניין שברפואה היא בצירוף חווה"ד רפואית של מומחה ערוכה כדין לכתב הטענות. אכן, לבית המשפט מסורה הסמכות, מכוח תקנות 127 ו – 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), למנות מומחה רפואי מטעמו אף מבלי שהתובע צירף חווה"ד מומחה כנדרש. ואולם, סמכות זו מוגבלת לאותם מקרים שבהם קיימים "טעמים מיוחדים שירשמו". הדרישה לקיומם של טעמים מיוחדים ולרישומם של טעמים אלה, נועדה להבטיח שיעשה שימוש בסמכות רק באותם מקרים ששורת הצדק מביאה למסקנה שאין מקום לחסום צד מהוכחת עניין שברפואה רק מחמת אי צירוף חוות דעת בנדון מטעמו.

בשורה של החלטות שיצאו מלפני בתי המשפט המחוזיים, נדונו טעמיהם ותכליתם של ההוראה הכללית ושל הסייג, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים.

אשר למהותם ואופיים של הטעמים המיוחדים, דומה שקיימת הסכמה נרחבת כי אותם טעמים מיוחדים מתמקדים בשאלת עצם הצורך בחוות דעת בנסיבות העניין, היינו, על הנימוקים להיות מעוגנים בעניין שברפואה שבמחלוקת. שאלת חוסר יכולת נטענת של התובע להציג חווה"ד מחמת חסרון כיס, אינה השאלה המכרעת, והיא נבחנת רק בהתקיים מכלול נסיבות המצדיקות זאת.

לפיכך, כדי לצלוח עתירה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש שיבוא כתחליף לחוות דעת מומחה רפואי מטעם התובע, ידרש התובע להניח לפני בית משפט לכל הפחות ראשית ראיה לכך שהעניין הרפואי הנטען מבוסס, על אף שלא הוגשה חוות דעת, ושלתביעה יש סיכויים לכאורה להתקבל.

בנוסף, ידרש התובע לבסס את הנסיבות המיוחדות בעטיין לא יהא זה צודק על פי הנטען לחייבו להגיש חוות דעת בכוחות עצמו, בין מטעמים של חוסר אפשרות להגיש את חוות הדעת שאינם תלויים בתובע עצמו, ובין מטעמים אחרים לרבות חסרון כיס של ממש (בר"ע (ב"ש) 511/06 אמויאל נ' פלונית, בת.א. (חי,) 1325/00 אלבאשה נ' מדינת ישראל, בבש"א (נצ') 2344/04 אדרי נ' מרכז רפואי העמק ובב"א (נצ') 1531/06 פרץ נ' עופר).

התובע תולה יהבו בהחלטת בית המשפט העליון ברע"א 8015/96 צור שמיר נ' בוריסי, אלא שעיון בהחלטה, מעלה כי בית המשפט מצא לנכון שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטא "בנסיבותיו המיוחדות של המקרה" (תביעת פלת"ד ובה קביעת נכות על ידי מל"ל, שעברה למסלול נזיקי). לא זו אף זו, מן ההחלטה עולה כי בית המשפט העליון השתכנע בדבר ביסוס ראשית ראיה לעניין הרפואי ולמחלוקת הרפואית בין הצדדים, בהפנותו לקביעת המל"ל, והנימוק של חסרון כיס היווה טעם נוסף במסקנה כי לא יהא מוצדק לחייב את התובע להגיש חוות דעת בכוחות עצמו. משכך, אין בהחלטה זו כדי להביא למסקנה כי די בהוכחת חסרון כיס בלבד כדי להצדיק מינוי מומחה על ידי ביהמ"ש.

מן הכלל אל הפרט

ישומם של העקרונות שפורטו על הנסיבות בבקשה שלפניי, מעלה כי התובע לא טען וממילא לא הניח תשתית לביסוס העניין הרפואי שבמחלוקת וסיכויי התביעה לכאורה.

לעניין סיכויי התביעה, ברי כי מדובר בשלב זה בהתרשמות לכאורה בלבד על סמך כתבי הטענות, ויש לבחון את העניין בזהירות. עם זאת, כבר עתה ניתן לציין כי לתובע היו בעיות נפשיות עובר לארוע נושא התביעה, שבגינן אף הוכרה לו נכות נפשית נכבדת על ידי המל"ל. אין במסמכים שהוגשו על ידו, מסמכים רפואיים ואחרים, כדי לבסס את ראשית הראיה הנדרשת לקשר שבין התנהלות הנתבעים לבין מצבו הנפשי, או החמרת מצבו הנפשי, או לנזקים הנטענים.

גם בכל הנוגע לחוסר יכולת נטענת להגיש את חוות הדעת מחמת חסרון כיס, לא התרשמתי כי הונחה תשתית ראייתית ממשית כנדרש.

התובע חי לפי הנטען אצל הוריו ונסמך על שולחנם, כך שהוצאותיו מטבע הדברים פחותות. התובע לא צירף תצהיר של ההורים, המאשש את טענותיו בדבר פנייה אליהם וסירובם או חוסר יכולתם לשאת בעלויות, ואף לא פירט את נכסיהם, רכושם ומקורותיהם הכספיים. לא הוברר לבית המשפט מדוע אין אפשרות מצד התובע ו/או בני משפחתו ליטול הלוואה לשם מימון חוות הדעת, ולא הוצגו מסמכים התומכים בטענה זו.

כעולה מן המקובץ, לא נוכחתי כי במקרה שלפניי מתקיימים הטעמים המיוחדים, שיש בהם כדי להצדיק סטייה מן המתכונת המקובלת. לפיכך, עתירת התובע נדחית.

לפנים משורת הדין, ניתנת לתובע ארכה בת 30 יום להגשת חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטרי להוכחת טענותיו.