ע"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים כבית-משפט לערעורים פליליים
|
64449-05-16
10/01/2017
|
בפני השופט:
משה יועד הכהן
|
- נגד - |
המערער:
יורם ניצן איתן ברקאי עו"ד איתן ברקאי
|
המשיבה:
עירית ירושלים עו"ד שי לב ו שירה יוסף
|
פסק דין |
1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פ' שטארק) בתיק 6944/11 (הכרעת דין וגזר דין) מיום 7.4.2016. בהכרעת הדין הורשע המערער בחמש עבירות של החניית רכב, ברחוב רבי עקיבא בירושלים (להלן: "הרחוב"), מול בית הספר "הניסוי", באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1961 (להלן: "חוק העזר"). בגזר הדין הוטל עליו קנס בסך 2,600 ₪ וכן נפסקו לחובתו הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,800 ₪.
פסק דינו של בית משפט קמא
2.בית משפט קמא קבע, כי היסודות העובדתיים של העבירה הוכחו. הוא הוסיף כי במקרים קודמים שהתייחסו לחניית המערער באותו מקום, כבר נקבע כי החניה בזירת העבירה גורמת להפרעה לתנועה. בעניין זה, היפנה לפסק דין שניתן על ידי מותב אחר בבית משפט לעניינים מקומיים בת"פ 1397/11. הרשעת המערער באותו תיק בנסיבות דומות, אושרה הן על ידי בית המשפט המחוזי בע"פ 22680-10-12 (5.12.12) והן על ידי בית המשפט העליון ברע"פ 751/13 (21.2.13). בנוסף ציין את מבחן הזמן והעיתוי וקבע כי העבירות בוצעו בשעות אחר הצהריים, כאשר התנועה מרובה, בית הספר פתוח וישנה אפשרות להחנות בחניונים הממוקמים בסמיכות. בית משפט קמא פסק, כי לא נפגעה זכותו של המערער להתגונן מפני סעיפי העבירה שבהם הואשם, לנוכח טענתו בדבר שינוי הסעיפים תוך כדי ההליך. שכן, טענותיו בנדון כבר הועלו ונדחו בפני מותב אחר. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענותיו של המערער כי רכבי ההורים המגיעים לבית הספר ורכבי הנכים החונים במקום הם אלו אשר יוצרים הפרעה לתנועה. כמו-כן, קבע כי המערער הוא זה שצריך להתאים חנייתו להוראות החוק ולמדיניות הנהוגה בזירת העבירה, זאת שכן די בהפרעת שדה הראיה של יוצאי החניון כדי לקיים את העבירה.
3.באשר לטענתו של המערער, לפיה הופעלה במקרה דנן אכיפה בררנית, קבע בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי הופלה לרעה ביחס לאחרים שחנו באותו מקום. כחיזוק לקביעתו, ציין כי, לזכות המאשימה עומדת חזקת התקינות המנהלית והנטל להפרכתה מוטל על המערער. עוד ציין בע"פ 22680-10-12 שעסק בחנייתו של המערער, נקבע כי מדיניות האכיפה לפיה חניה או העמדה של רכב של הורים או רכב של נכה במקום הינה סבירה. אולם, המערער אינו נמנה על אף אחת מן הקבוצות המוזכרות ולכן לא הופלה לרעה. זאת ועוד, מדגיש בית משפט קמא, כי מדובר בעבירה שקיימת לגביה אחריות קפידה כלשון סעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועל המערער היה לעשות הכל כדי להימנע מביצועה.
4.בגזר הדין ציין בית המשפט, כי לנוכח ריבוי המקרים והעובדה שהעבירות מבוצעות פעם אחר פעם באופן סדרתי, מתחם העונש ההולם נע בין 1,300-2,600 ₪. הוא ציין כי לנוכח העובדה שהמערער החליט לעשות דין לעצמו וכן גילה אטימות להבנת מעשיו והשלכותיהם על נהגים אחרים העוברים במקום, על הקנס לשמש להרתעת הרבים והיחיד, ועל כן יש לקבוע אותו ברף העליון שהוא 2,600 ₪. בנוסף, לנוכח התנהלותו בהליך, כאשר כל השאלות היו בגדר חריש בשדה שלא ניתן לנטוע בו דבר שיצמח לטובתו, לנוכח מה שנפסק בהליכים קודמים, הטיל עליו בית המשפט הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,800 ₪.
הליכים קודמים בעניינו של המערער
5.נגד המערער הוגשו שבעה כתבי אישום, שנדונו במאוחד בפני מותב אחר, שייחסו לו ביצוע שש עבירות של חניה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, וזאת לפי סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר, וכן עבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן על ידי תמרור, לפי סעיף 5(א) לחוק העזר. בדומה למקרה מושא ערעור זה, העבירות כולן היו בגין חניה ברחוב רבי עקיבא בירושלים, מול בית הספר "הניסויי". על ההרשעה בכל התיקים, הוגש, כאמור, ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. שתי ערכאות אלה, דחו את טענותיו של המערער וקבעו כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו. להלן תמצית עיקרי הדברים שעלו בהליכים אלה.
6.בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ 1397/11), כב' השופטת ש' לארי-בבלי, הרשיע את המערער, ביום 19.7.2012, בביצוע העבירות האמורות. בית המשפט דן בשלוש שאלות שהיו נתונות למחלוקת בין הצדדים - האחת, האם הרחוב הינו דו סטרי. השנייה, האם תמרור ב-29, האוסר על חניה ועצירה, חל ברחוב. השלישית, האם העמיד המערער את רכבו באופן המפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש.
7.באשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט כי רחוב רבי עקיבא הינו דו סטרי. באשר לשאלה השנייה, זיכה את המערער מעבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה על ידי תמרור ב-29, מאחר ונוכח כי התמרור אינו חל במקום שבו העמיד המערער את רכבו. זאת מאחר שתמרור 437, הממוקם בהמשך הרחוב, ביטל את תחולתו. באשר לשאלה השלישית, נקבע כי המערער העמיד את רכבו באופן המפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש בזמנים בהם יש עומס של כלי רכב ברחוב.