ע"פ 5672/15 פבל דיומנקו נ' מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 09.07.2015 בת"פ 2837-01-15, בגדרה הורשע המערער (להלן גם: "פבל") ביחד עם אחר (להלן: "אלכס") בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בגין עבירה זו נגזרו על המערער 3 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 2000 ₪ למתלונן.

רקע

2. תמצית העובדות המפורטות בכתב האישום היא כדלקמן: ביום 29.12.2014, עובר לשעה 03:56, שהו אלכס והמערער מזה והמתלונן מזה במועדון 'אוויטה בר' בתל-אביב (להלן: "המועדון" או "אוויטה בר"), אשר ידוע כמקום מפגש ובילוי לחברי הקהילה הלהט"בית. המתלונן, הנמנה עם קהילה זו, מבלה במועדון באופן קבוע. לאחר צאתו של המתלונן מן המועדון בסמוך לשעה 03:56, יצאו אלכס והמערער אחריו לרחוב, ופנו אליו בהצעה כי יתלווה אליהם למלון להמשך הלילה. המתלונן נענה להצעה. בהיותם ברחוב תקפו הנאשמים בצוותא חדא את המתלונן: אלכס הפילו ארצה וכיסה את פיו בידו כדי למנוע ממנו להזעיק עזרה, והמערער חיטט בכיסי מכנסיו, תוך שהוא מכה בו באגרופו. במהלך המאבק עם המתלונן נטלו אלכס והמערער מכיס מכנסיו את מכשיר הטלפון הנייד שלו, והתרחקו מן המקום. המתלונן רדף אחריהם, תוך שהוא צועק לעזרה. שוטרים בניידת משטרה שהיתה בקרבת מקום עצרו אותם. כתוצאה ממעשיהם של אלכס ושל המערער, נגרמו למתלונן חבלות בפניו, בכתף ימין ובברך ימין, וחתך מתחת לשפה התחתונה.

3. הן בהודעותיהם במשטרה, הן בעדויותיהם בבית המשפט המחוזי אישרו אלכס והמערער כי בילו בסמוך למקום הארוע המצויין בכתב האישום, אולם טענו כי אינם זוכרים את שם המקום ואת מיקומו. אלכס והמערער אישרו את דבר התקרית האלימה, אולם כפרו בכך ששדדו את הטלפון הנייד של המתלונן. עוד טען אלכס כי המתלונן הוא שתקף אותו ראשון, בניסיון לגנוב את כספו, ולא להפך. לדבריו, מעשיו שלו לא היו אלא הגנה עצמית. המערער טען כי כל מעורבותו בארוע התמצתה בכך שניסה להפריד בין השניים. כמו כן הועלו מצד אלכס ומצד המערער טענות למחדלי חקירה, שהתבטאו הן בכך שהמשטרה לא צפתה בסרטי צילומי האבטחה מה'אוויטה בר' מהשעה הרלבנטית לטענתם, ולא תפסה את מצלמות האבטחה של המועדון, הן בכך שלא תפסה את המצלמות ש'כיסו' את זירת הארוע הנטענת, ושהיו יכולות לסייע להם בהגנתם.

4. בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של המתלונן אמינה ועקבית, וכי עדויותיהם של אלכס ושל המערער שקריות, וקבע על סמך מכלול הראיות כי אשמתם של אלכס ושל המערער בביצוע עבירת השוד בנסיבות מחמירות, כמתואר בכתב האישום, הוּכחה מעבר לספק סביר. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי העובדה שהמשטרה לא תפסה את סרטי מצלמות האבטחה בזירת הארוע היא בבחינת מחדל חקירה, וזאת מן הטעם שמיקום הזירה לא הוּכח. באשר לטענה על קיומו של מחדל חקירה באי-תפיסת סרטי מצלמות האבטחה במועדון, הטיל בית המשפט המחוזי ספק אם מדובר במחדל חקירה, וקבע כי מכל מקום, אין בכך כדי לפגוע באלכס ובמערער באופן שמקפח את הגנתם, וזאת לאור משקלן המכריע של יתר הראיות.

תמצית טענות הצדדים בערעור

5. אל מול התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, מציב המערער את גרסתו-שלו לארועים. לדבריו, בליל הארוע יצאו אלכס והוא, בצוותא, לבלות. לאחר שבילו בבר מסוים, שאת שמו אינם זוכרים, יצאו השניים מהבר על מנת לשוב לבתיהם. בעודם תרים אחר מונית, נטפל אליהם המתלונן, שהיה שיכור כלוט, והציע להם הצעות חוזרות ונשנות למתן שירותי מין בתשלום. בחלוף פרק זמן מסויים, במהלכו המשיך המתלונן להישרך אחריהם, עצר המערער כדי להטיל את מימיו. ההטרדות הבלתי-פוסקות העלו את חמתו של אלכס, והדבר הוביל לעימות פיזי בינו לבין המתלונן. המערער שמע רעש של נפילה, הסתובב, וראה את השניים מתקוטטים. משכך, ניגש אליהם וניסה להפריד ביניהם. בכך מתמצה, לטענתו, חלקו בפרשה.

6. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא עשה הבחנה בינו לבין אלכס, בכל הקשור לתקיפת המתלונן, אלא התייחס אליהם כאיש אחד. עניין זה נלמד לטענתו כבר מניסוח השאלה שבמחלוקת בסוגיית זהות הצד שפתח בתגרה, באופן שמעמיד את גרסת המתלונן אל מול גרסה 'משותפת' של אלכס והמערער. כתוצאה מכך, כאשר החליט בית המשפט לדחות את גרסתו של אלכס כלא מהימנה, הוא דחה 'אוטומטית' גם את גרסת המערער. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר סמך ידו על עדותו של המתלונן "באופן מגמתי ומוטה, תוך התעלמות משקרים ומתיאורים מוגזמים שלו", ותוך שהתבסס על דברים שבהיגיון, ובראשם הנחיתות הפיזית והמספרית של המתלונן ביחס למערער ולאלכס. לבסוף קובל המערער על כך שדווקא בסוגיה בה גרסת המתלונן מיטיבה עמו, שעניינה מי מבין השניים – אלכס או המערער – הניח את הטלפון על החומה שם נמצא, העדיף בית המשפט המחוזי את עדות השוטר יניב שובל על פני עדות המתלונן.