ע"פ 458/14 יצחק זוהר נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.        שני ערעורים על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) בת"פ 11982-05-10 מיום ה-30.5.13, וגזרי דינו מיום 26.12.13. במוקד הערעור שאלת זיהוי המערערים כמי שהיו מעורבים באירוע ירי אשר התרחש ביום 9.1.10 בירושלים, במסגרתו נפצע א.ל ברגלו משני כדורים.

רקע וכתב האישום

ב.        ב-7.5.10 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד שני המערערים. לפי כתב האישום, בתקופה הרלבנטית עמד המערער בע"פ 718/14 (להלן המערער 1) בראש ישיבה בירושלים, ואילו המערער בע"פ 458/14 (להלן המערער 2) היה חברו משכבר הימים. באותה עת היו א.ל (להלן א.ל) וש.ז (להלן ש.ז) תלמידים בישיבה והתגוררו במקום. ביום שישי 8.1.10, הורה המערער 1 לא.ל לעזוב את הישיבה, וזאת לאחר ששמע מש.ז על מעורבותו של א.ל בפלילים. עוד באותו יום ולפני כניסת השבת, התקשר המערער 1 לל.פ (להלן ל.פ), בת זוגו של א.ל, ובין שאר הדברים, ביקש ממנה לומר לא.ל, כי אם ימשיך בהתנהגותו הבעייתית, ימצא עצמו בבית החולים. באותו ערב וביום שלמחרת הגיע א.ל לישיבה, מלווה בשניים מחבריו, כשהוא זועם על סילוקו ומבקש לפרוק זעמו על ש.ז, אותו מצא אחראי לכך. התנהגותו מהלכת האימים של א.ל הביאה את תלמידי הישיבה להבריח את ש.ז מן המקום, ואף, מתוך חשש לחייו, לחלל את השבת ולהתקשר למשטרה. עוד מתואר בכתב האישום, כיצד לאחר צאת השבת התקשר המערער 1 לא.ל, מטלפון ציבורי, וביקש ממנו להגיע לישיבה כדי לאסוף את חפציו. בסביבות השעה 21:00, כאשר הגיע א.ל לפתח הישיבה מלווה בשנים מחבריו, חיכו לו כנטען שני המערערים ישובים על אופנוע, תוך שהמערער 2 נוהג באופנוע והמערער 1 יושב מאחוריו, וברשותו אקדח 9 מ"מ פאראבלום. על פי הנטען בכתב האישום, ירד המערער 1 מן האופנוע, פנה אל א.ל באמרו "מה אתה עושה", תוך שהוא שולף את האקדח. משהבחין א.ל באקדח החל לברוח, ואילו המערערים רדפו אחריו ברחובות הסמוכים לישיבה; זאת כאשר המערער 1 יורה לעבר רגליו של א.ל בכוונה לפגוע בו ולגרום לו לחבלה חמורה. במהלך המרדף פגעו שניים מקליעי האקדח ברגלו של א.ל, והוא נפל ארצה. לאחר הנפילה התקרב המערער 1 כנטען אל א.ל, הכה אותו בראשו ובגופו, בין היתר באמצעות האקדח, וכל זאת בעידודו המתמשך של המערער 2. לאחר האירוע הגיע א.ל לדירתו של יוסי עוקבי (להלן עוקבי), ולאחר שהגיעה אליה גם ל.פ, נסע עמה לבית החולים בחיפה. כתוצאה ממעשי המערערים נגרמו לא.ל חבלות בכף רגלו – שברים מרוסקים – והוא נזקק לאשפוז, ולטיפול רפואי מתמשך. עוד צוין בכתב האישום כי לאחר אירוע הירי איים המערער 1 על א.ל שלא ידווח על שאירע לו, ולשם שכנועו העביר לו ולמשפחתו סכומי כסף גדולים, והעיד לטובתו במשפט פלילי שהתנהל נגדו. לשני המערערים יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן החוק); חבלה בכוונה מחמירה –לפי סעיף 329(1) לחוק; נשיאת נשק –לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; ירי באזור מגורים –לפי סעיף 340א לחוק; והיזק בזדון –לפי סעיף 452 לחוק. למערער 1 יוחסו אף עבירות של הדחה בחקירה –לפי סעיף 245(ב) לחוק; ועבירות של איומים –לפי סעיף 192 לחוק.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

ג.        בית המשפט המחוזי מצא את המערערים אשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. המחלוקת מוקדה בפסק הדין בשאלת זיהוי המערערים כתוקפיו של א.ל, וזאת לאחר שצוינו העובדות המוסכמות: סילוק א.ל מן הישיבה על ידי המערער 1 בצהרי יום שישי ה-8.1.10; שיחת הטלפון של המערער 1 עם א.ל במוצאי שבת ה-9.1.10 בשעה 20:38, בה ביקש ממנו להגיע לישיבה לקחת את חפציו; ואירוע הירי שהתרחש באותו ערב בסביבות השעה 21:00 משהגיע א.ל לישיבה. המדינה ביקשה להכריז על א.ל כעד עוין, ולבסס את הזיהוי על הודעותיו במשטרה; זאת הואיל ובעדותו בבית המשפט חזר בו מהפללתם של המערערים, וגרס כי אין הוא יודע מי היו תוקפיו. בנוסף, טען כי לחצי החקירה שהופעלו עליו, הכאבים מהם סבל, והעובדה שביקש לקבל הקלות בתיקיו הפליליים הפתוחים, הם שגרמו לו להצביע על המערערים. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה לעניין זה, משמצא כי א.ל לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת להפללת השווא. בייחוד בהינתן העובדה שאחד ממושאיה, המערער 1, הוא הרב שא.ל העריץ. משכך, הוכרז א.ל כעד עוין, והודעותיו במשטרה התקבלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

ד.        בשל חשיבות הודעותיו של א.ל בפני חוקרי המשטרה לשאלת הזיהוי, סקר אותן בית המשפט המחוזי אחת לאחת. מהן הסיק, כי מתחילת חקירותיו זיהה א.ל את המערער 1 כמי שירה בו, ואת המערער 2 כמי שנהג באופנוע. בנוסף, צוין כי אף שהתנה א.ל את מסירת העדות בסגירת תיקיו הפליליים, המשיך ופרס באופן הדרגתי אך עקבי את גרסתו זו. את החיזוק הנדרש להפללת המערערים על-ידי א.ל ביסס בית המשפט תחילה על עדותו שלו עצמו בבית המשפט, אשר במסגרתה מסר פרטים רבים שנמצאו עומדים בסתירה לחומר הראיות (כך למשל, טענתו באשר לכך שתוקפיו דיברו אליו ערבית (עמוד 44 לפרוטוקול), נמצאה כעומדת בסתירה לעדויות כל עדי הראיה); זאת בשונה מהדברים אשר מסר א.ל בחקירותיו במשטרה, אשר מצאו ככלל תמיכה בחומר הראייתי.

ה.        חיזוקים נוספים להודעותיו של א.ל במשטרה נמצאו בראיות חיצוניות. ראשית, הצביע בית המשפט על דברי עדי הראיה, על מחקרי התקשורת והאיכונים שנעשו למכשירים הניידים של התוקפים, וכן על מחקר התקשורת שנעשה לטלפון הציבורי ממנו התקשר המערער 1 לא.ל. מעדויות העדים הסיק בית המשפט כי הירי היה אישי ומכוון כלפי א.ל, וכי התוקפים היו בעלי חזות חרדית. עוד צוינה עדותו של עד הראיה עמרם יוסף, אשר מסר כי האופנוע עליו רכבו התוקפים היה מסוג קימקו או מסוג סאן יאנג 125 סמ"ק. תיאור זה נמצא תואם לאופנוע אשר נמצא בחזקת המערער 2 – סאן יאנג 125 סמ"ק. ביחס לאופנוע צוינה גם עדותם של עדי ראיה, אשר סירבו להזדהות, לפיה מספר הרישוי של האופנוע היה "מקומט". עדות זו נמצאה תואמת לקפל בלוחית הרישוי של האופנוע שנמצא בחזקת המערער 2, אשר חוות דעת מקצועית קבעה כי ככל הנראה נגרם בכוונה תחילה, ולשם הסתרת המספר. עוד ציין בית המשפט את עדויות עדי הראיה ביחס לסוג הקסדות וצבען, שתוכנן תואם את הקסדות שנתפסו בחזקת המערער 2. נציין כבר בשלב זה כי אין חולק בין הצדדים שבעניין אחרון זה נפלה שגגה בפסק הדין, ועדויות העדים אינן תואמות בהכרח לקסדות שנמצאו, ועל כך בהמשך.

ו.        ביחס למחקרי התקשורת, נמצא כי מן הטלפון הציבורי ממנו התקשר המערער 1 לא.ל, נעשו שלושה נסיונות חיוג כעשרים דקות לפני הירי, ורק בניסיון השלישי התקיימה שיחה. בית המשפט ציין, כי נתון זה אינו עולה בקנה אחד עם תיאור העניינים על ידי המערער 1, לפיו באותה עת מיהר לביתו כדי להביא לישיבה יין להבדלה, ומצביע על הדחיפות שבמסירת ההודעה לא.ל שעליו לבוא לישיבה. כן נמצא, כי שני המערערים לא היו זמינים למכשיריהם הניידים בשעת הירי 21:00, ועד לשעה 21:08, וזאת חרף השיחות הרבות שנכנסו. מאלה נלמד, כי המערער 1 החל לצאת מירושלים לכיוון הישוב ניצן רק בשעה 21:09, וזאת חרף העובדה שאמור היה ליתן שם שיעור בשעה 21:00, וזמן הנסיעה בין ירושלים לניצן הוא כשעה.