ע"פ 29690-06-14 חביבי נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה על סעיף 288 לחוק העונשין. על-פי הנטען תלה המערער מודעות בגנותה של עובדת סוציאלית שטיפלה במשפחתו מכח תפקידה. המערער תלה את תמונתה של המתלוננת וכתב דברים שללא ספק יש בהם משום עלבון: חולת נפש, עבריינית, פושעת סדיסטית שאחראית לחטיפתם ולכליאתם של ילדים, תוך ציון שמות ילדיו של המערער.

במודעה נוספת אותה פרסום נכתב שמה של עובדת סוציאלית נוספת ושם נכתב כי: "היא והמתלוננת הראשונה תמיד היו חזקות על חלשים והביאו את המשפחה לקריסה כלכלית מוחלטת".

2.בבית משפט קמא נשמעה עדותה של המתלוננת (הכוונה למתלוננת מ.ב.ע שאת הדברים נגדה ציטטנו לעיל). המתלוננת הביאה עמה את המודעות שנתלו נגדה והן סומנו כ-ת/1א', ב', ג'. המודעות מדברות בעד עצמן. המתלוננת אמרה וציינה כי תחת המודעות חתום שמו של המערער. בדיעבד קיבל בית משפט את עדותה במלואה ולמעשה לא היתה מחלוקת של ממש על תוכן עדותה. הראיות הנוספות שהיו בפני בית משפט קמא כוללות את ההודעה שמסר המערער במשטרה. בהודעה זו הודה המערער במפורש בכך שתלה את הפליירים. שמענו היום מפי המערער כי למעשה התכוון לפליירים אחרים, אלא שלא כך עולה מההודעה.

3.בית משפט קמא האמין לעדותה של המתלוננת וקבע, כי העדים שהעידו מטעמו של המערער לא העידו לגוף הענין ורק בשל סערת נפשו של המערער התיר לו להעיד אותם. בשורה התחתונה הרשיע בית משפט קמא את המערער על סמך הדברים שאמר בהודעתו ועל סמך התוכן של הפליירים המדברים בעד עצמם.

4.הודעת הערעור שבפנינו איננה ממוקדת בלשון המעטה, יש בה חזרות רבות על טענותיו הבסיסיות של המערער. טענות בסיסיות אלה אינן מתייחסות למעשה לתליית הפליירים, אלא לתלונותיו באשר לאותה עובדת סוציאליות, טענות שהוא ממשיך להעלות אותן ולדבוק בהן. גם היום חזר המערער על כל עוולותיה, לשיטתו, של העובדת הסוציאלית, מבן עטר, שלה הוא מייחס מעשים קשים וחמורים.

אם ניתן לדלות טענות של ממש מהודעת הערעור, כמו גם מהטיעון בפנינו, הן כדלקמן:

המערער לא קיבל לרשותו את כל חומר החקירה ולא יעלה על הדעת שיינתן פסק דין בלא שיוכל לעיין בחומר זה. הודעתו במשטרה, כך לטענתו היום, נגבתה בלחץ ובאיומים. הדברים שאמר בבית המשפט ושגם בהם רואה התביעה כהודעה, לא נאמרו באמת אלא הוא אמר: "נניח שתליתי" ומכאן המשיך הלאה למסקנות המתחייבות מהנחה היפותטית זו.

5.לא מצאנו ממש בערעור ונראה לנו כי לא ניתן היה להגיע בתיק זה לכל תוצאה אחרת מאשר הרשעה.

באשר לטענה כי המערער לא קיבל את זכותו לעיין בחומר החקירה, מונחות בפנינו פנייתו של המערער בנושא זה, תגובת התביעה ומאוחר יותר החלטתו של בית המשפט. בתגובת התביעה מפורטים התאריכים שבהם נסרק עבור המערער כל חומר הראיות והוא בחר שלא לבוא ולקבל אותו. בית המשפט ציין בהחלטתו מיום 3.4.14 כי: "מתגובת התביעה עולה כי הנאשם זומן לצלם את החומר, אך הודיע כי לא יתייצב". בית המשפט גם המליץ בפני המערער להיות מיוצג והמערער בחר שלא לאמץ עצה זו. זכותו של המערער לייצג את עצמו ולא להיות מיוצג, אולם מהחומר המצוי בפנינו עולה חד משמעית כי נשמרה זכותו לצלם את חומר החקירה. אדרבא, המשטרה "רצה", כמעט היינו אומחיזרה אחריו, על-מנת שיבוא וייקח חומר שכבר נסרק עבורו, אלא שהמערער בחר לטעון כי הוא לא מקבל את כל חומר החקירה והעדיף זאת על פני קבלתו. משכך אין ממש בטענה.

6.באשר לטענה כי הודעתו במשטרה נגבתה בלחץ ובאיומים, גם לנושא זה לא מצאנו כל זכר בהליכים בבית משפט קמא. גובת ההודעה העידה בבית משפט ולא נחקרה על כך, משכך אין מקום להמשיך ולדון בטענה זו.

בהודעה (שהיא למעשה הודאה) מודה המערער במפורש שתלה את הפליירים. הפליירים עצמם הם הרבה יותר מאשר "דבר מה" לחיזוק ההודעה. דבריו של המערער בעדותו בבית המשפט למעשה גם הם הודאה ומשכך היה בפני בית משפט קמא חומר ראיות המבסס את האמור בכתב האישום מעבר לספק סביר.