ע"פ 2715-15 פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

השופטת א' חיות:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים) בת"פ 9879-10-13 מיום 3.3.2015 בו נגזרו על המערער, בין היתר, 4 שנות מאסר בפועל בגין תקיפתה ופציעתה של אישתו.

1. ביום 6.10.2013 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בבן משפחה, איומים ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום המערער החליט לפגוע באישתו (להלן: המתלוננת) לאחר שביקשה להיפרד ממנו ולצורך כך ביקש מחברו כי יסיע אותו למקום עבודתה שם ארב לה כשהוא אוחז במקל עץ, כפפות על ידיו, שקיות על נעליו, קסדת אופנוע לראשו ובגדים שאינם שלו לגופו. משהגיעה המתלוננת למקום התנפל עליה המערער והחל להכותה בכל חלקי גופה באמצעות המקל, באגרופו וכן הטיח את ראשה ברצפה. המתלוננת נאבקה במערער ובסופו של דבר הצליחה להימלט ממנו כשהיא חבולה ומדממת. על פי כתב האישום, המערער דלק אחרי המתלוננת ובשלב זה נתפס על ידי שכן ששמע את קריאותיה של המתלוננת לעזרה. בכתב האישום נטען כי לאחר שנתפס, קילל המערער את המתלוננת ואיים עליה באמרו "מה את חושבת שזה יהיה הפעם האחרונה, תהיה גם פעם שניה ושלישית" וכן "שרלילה, אלוהים אהב אותך היום אל תדאגי יש תכנית ב'". בעקבות אירועים אלו הוזעקו למקום מאבטחים וחובשים שפנו לטפל במתלוננת וגם במערער שהתלונן על קשיי נשימה. על פי המתואר בכתב האישום, בעודו מקבל טיפול מידי החובשים נמלט המערער מהמקום ולא התייצב במשטרה במשך שלושה ימים, אף שידע כי הוא דרוש לחקירה. בעקבות מעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות בכל חלקי גופה, שבר בידה וקשיי נשימה.

1. לאחר הגשת כתב האישום הופנה המערער לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר יעל רטנר מטעם הפסיכיאטר המחוזי, וביום 24.3.2014 הגישה ד"ר רטנר חוות דעת בה קבעה כי לא נמצאה עדות לכך שהמערער סובל ממחלת נפש כלשהי וכי הוא כשיר לעמוד לדין והיה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות. במהלך המשפט נשמעו עדויות מפי ד"ר רטנר ועדים נוספים, עד שביום 7.12.2014 ביקש המערער (שלא במסגרת הסדר טיעון) לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדות כתב האישום. נוכח הודאתו של המערער הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בעבירות שיוחסו לו, ובמסגרת הטיעונים לעונש הוגשה על ידי המערער חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' שמואל טיאנו שאף נחקר עליה ובה נאמר כי המערער כשיר אמנם לעמוד לדין, אך בעת ביצוע העבירות הוא היה שרוי במצב נפשי שהגביל את שיקול דעתו והדבר מצדיק ענישה מופחתת.

2. בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על חומרת מעשיו של המערער ועל הפגיעה הקשה שהסב למתלוננת, בציינו שאך במקרה לא הסתיים האירוע בתוצאות חמורות יותר. כמו כן ציין בית המשפט קמא לחובת המערער את העובדה שהוא תכנן את מעשיו בקפידה, רדף אחרי המתלוננת לאחר שנמלטה ממנו והמשיך לקלל אותה ולאיים עליה גם לאחר שנתפס. מנגד, ציין בית המשפט קמא כשיקולים לקולא כי המערער נעדר עבר פלילי והביע חרטה כנה על מעשיו. אשר למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות קיבל בית המשפט קמא את עמדתו של פרופ' טיאנו לפיה המערער סובל מהפרעה נפשית שפגעה במידת מה ביכולתו לשקול את חומרת מעשיו והייתה הגורם הישיר לביצוע העבירות על ידו. עם זאת, ציין בית המשפט קמא כי התנהגותו המחושבת והמתוכננת של המערער לפני ביצוע העבירות מעידה על כך שכושר שיפוטו לא נפגע במידה משמעותית. בהתחשב בכך וכן בהתחשב בעובדה שנקבע בחוק כי עונשו של מי שהורשע בגרימת חבלה לבן משפחה לא יפחת מ- 4 שנות מאסר אלא בנסיבות מיוחדות, קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 30 ל- 100 חודשי מאסר בפועל וכי בנסיבות העניין אין מקום לחרוג ממתחם זה. בקביעת העונש בגדרי מתחם הענישה התחשב בית המשפט קמא במצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות ובכך שהוא משתף פעולה עם הטיפול שניתן לו, וקיבל את טענתו לפיה ניתן לראות באשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי כתחילתו של הליך שיקומי. כמו כן התחשב בית המשפט קמא בהיותו של המערער נעדר עבר פלילי, בהודאתו באשמה, בחרטה שהביע, ובעובדה שעד למתן גזר הדין היה מאושפז בתנאי מעצר. בהתחשב בנסיבות אלו כולן גזר בית המשפט קמא על המערער 48 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו ואשפוזו, 12 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח.

3. בערעורו מלין המערער על חומרת העונש וטוען כי בית המשפט קמא לא נתןמשקל מספיק למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. לטענתו, ההפרעה הנפשית שממנה הוא סובל הייתה הגורם הישיר לביצוע העבירות על ידו וכי אילולא הפרעה זו סביר שלא היה פוגע במתלוננת. משכך מתחייבת, לטענתו, המסקנה כי מדובר במקרה חריג המצדיק ענישה מופחתת. המערער מוסיף וטוען כפי שכבר נפסק, כי גם אדם השרוי בהתקף פסיכוטי מסוגל לפעול באופן מאורגן ולתכנן את צעדיו ועל כן שגה בית המשפט קמא משקבע כי העובדה שהמערער תכנן את ביצוע העבירות מעידה על כך שכושר שיפוטו לא נפגע במידה משמעותית. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להליך שיקומו בבית החולים הפסיכיאטרי ולעובדה שנקבע על ידי רופאת המחלקה בה הוא מאושפז כי כיום הוא אינו מהווה סכנה לעצמו או לזולת. בנוסף, כך נטען, לא ניתן משקל הולם להיותו של המערער נעדר עבר פלילי, לחרטה שהביע ולהודאתו באשמה. לטענת המערער נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה מתחם העונש שקבע בית המשפט קמא הוא חמור מידי ומכל מקום, הוא רחב מידי. לחלופין, כך נטען, שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא מתקיימים במקרה דנן שיקולים מיוחדים המצדיקים לחרוג ממתחם העונש שנקבע. לחלופי חילופין נטען כי היה מקום לגזור על המערער עונש ברף התחתון של מתחם זה. כמו כן, מלין המערער על גובה הפיצוי שאותו חויב לשלם למתלוננת והוא עותר להפחתתו ולחלופין לפריסתו לתשלומים.

4. המדינה אינה חולקת על כך שמתחם העונש שקבע בית המשפט קמא רחב מידי, אך לטענתה משהעונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו אין מקום להתערב בו. המדינה מדגישה את העובדה כי המערער תכנן בקפידה כיצד יפגע במתלוננת ואף ניסה לחמוק מלתת את הדין על מעשיו. לטענתה יש בכך כדי להעיד שבעת ביצוע העבירות היה המערער מודע לכך שהוא פועל באופן פסול. עוד נטען על ידי המדינה כי העובדה שהמניע שעמד מאחורי ביצוע העבירות היה רצונו של המערער לנקום במתלוננת על כך שהחליטה להיפרד ממנו, אינה מתיישבת עם טענתו שמעשיו נבעו ממצבו הנפשי. בנסיבות אלו טוענת המדינה כי בדין קבע בית המשפט קמא שההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער לא פגעה באופן משמעותי בשיקול דעתו ואין לקבל את טענתו כי לא ניתן משקל הולם למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. כמו כן מתנגדת המדינה להפחתת סכום הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת.

5. דין הערעור להידחות.

           הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם העונש שנגזר סוטה במידה רבה מרמת הענישה הנוהגת או הראויה במקרים דומים (ראו: ע"פ 5500/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (6.11.2014)). במקרה דנן הטיל בית המשפט קמא על המערער עונש שקול ומאוזן המביא בחשבון את מכלול הנתונים הצריכים לעניין ובהם גם במצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות. בית משפט זה עמד לא פעם על החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות המבוצעות בתוך התא המשפחתי ועל הצורך להרתיע בני זוג אלימים באמצעות ענישה מחמירה (ראו, למשל: ע"פ 7677/12 נאסר נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (11.6.2014)). במקרה דנן הורשע המערער בתקיפה מתוכננת וברוטאלית של מי שהייתה אישתו תוך השמעת איומים כי בכוונתו להמשיך ולפגוע בה. אכן, מחוות הדעת המקצועית שהוצגה בפני בית המשפט קמא עולה כי בעת ביצוע המעשים שבהם הורשע סבל המערער מהפרעה נפשית אשר פגמה במידת מה בשיקול דעתו, אך בניגוד לטענת המערער הדבר הובא בחשבון וקיבל ביטוי בעונש שנגזר, שהינו נמוך מזה שנגזר על נאשמים שהורשעו בביצוע עבירות בנסיבות דומות (ראו והשוו: ע"פ 4777/11 מדינת ישראל נ' פוטסום גאברס לאסי (1.11.2012)), ודומה לרמת הענישה שננקטה בעבירות אלימות חמורות פחות (ראו והשוו: ע"פ 5062/10 פרץ נ' מדינת ישראל (11.7.2011)). משכך, ומשנקבע כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, הטענות שאותן מעלה המערער בנוגע ליישום הכללים שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לעניין קביעת מתחם הענישה, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק התערבות בגזר הדין (ראו: ע"פ 6048/13 מוחמד באשיר חוסיין נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 לחוות דעת של השופט נ' הנדל (‏14.8.2014)). סכום הפיצוי שחויב המערער לשלם למתלוננת אף הוא אינו מצדיק התערבות, אך בהינתן תהליך השיקום הנפשי שבו החל המערער והעמדה שהציגה המדינה בעניין זה, אנו מורים לפנים משורת הדין כי הפיצוי יחולק ל- 12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.10.2015.