ע"פ 2453/15 אלון חיימוב נ' מדינת ישראל ואח'

 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי  בחיפה מיום 23.2.2015 בתפ"ח 54373-12-12 שניתן על-ידי כבוד הנשיא י' לארון והשופטים מ' רניאל וא' אליקים

    השופטת ד' ברק-ארז:

 1. המערער הורשע על-פי הודאתו בשתי עבירות של סיוע להריגה לאחר שמסר פרטים באשר למקום הימצאו של אדם אחר ביודעו כי במידע ייעשה שימוש לצורך ירי באותו אדם. מעשה הירי גרם בפועל למותו של האחרון, וכן למותו של אדם נוסף. מה צריך להיות עונשו של המערער? זו השאלה שעמדה בפנינו. בהקשר זה, התעוררה אף השאלה האם יש מקום לטענה ששתי העבירות שביצע המערער מהוות "מעשה אחד", כך שיש להגביל את גזר הדין לעונש המירבי שאפשר היה להשית בגין עבירה אחת של סיוע להריגה?

התשתית העובדתית וההליכים עד כה

2. ביום 27.12.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 54373-12-12, הנשיא י' אלרון והשופטים ד"ר מ' רניאל ו-א' אליקים). כתב האישום המקורי ייחס למערער שתי עבירות רצח ונסב על כך שהמערער ירה לעבר רכבו של יריב עסקי, אמיר נג'אר ז"ל (להלן: אמיר), ובכך גרם למותו וכן למות חברו שישב עמו ברכב, מוחמד סאלם ז"ל (להלן: מוחמד).

3. המערער כפר במיוחס לו, ועל כן הוחל בשמיעת המשפט. לקראת סיומה של פרשת ההגנה הגיעו הצדדים להסדר טיעון, וזה הוביל להגשתו של כתב אישום מתוקן, שבו הודה המערער.

4. לפי כתב האישום המתוקן, בין המערער לבין אמיר התגלע סכסוך על רקע עסקי. בעקבות הסכסוך המערער פנה לאדם בשם עומאר והציג בפניו מצג לפיו "קיימת כוונה לירות ברגליו של אמיר". המערער ביקש מעומאר לקחת חלק בביצוע הירי. עומאר סירב, אך הסכים לעדכן את המערער במועד שבו הוא עתיד להיפגש עם אמיר. בהמשך לכך, ביום 10.10.2012 דיווח עומאר למערער כי אמיר עתיד להגיע לביתו של אדם נוסף. מצויד במידע זה, דיווח המערער על מקום הימצאו של אמיר לצד שלישי, שזהותו לא ידועה (להלן: המבצע), ביודעו כי בכוונתו של המבצע לירות באמיר. בהמשך לכך, המבצע התייצב בסמוך לרכב שבו שהה אמיר עם חברו מוחמד, וירה לכיוונם מספר רב של כדורים. כתוצאה מהירי השניים נהרגו. על בסיס עובדות אלה ייחס כתב האישום המתוקן למערער שתי עבירות של סיוע בהריגה (לפי סעיפים 298 ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

5. במסגרת הסדר הטיעון סוכם כי "הנאשם [המערער – ד' ב' א'] יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בעבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן". באשר לעונש שיושת עליו צוין כי "המאשימה תבקש מבית המשפט לגזור על הנאשם עונש של 16 שנות מאסר בפועל, ואילו הנאשם יבקש מבית המשפט לגזור עליו עונש של 10 שנות מאסר בפועל". כמו כן, כלל הסדר הטיעון הסכמה באשר לכך שיושתו על המערער עונש מאסר על תנאי ופיצוי שביחס לגובהו יטענו הצדדים בפני בית המשפט. באשר לתקופה שבה המערער היה אסיר בתיק אחר במקביל להיותו עצור בתיק דנן, נקבע כי המאשימה תבקש שתקופת המעצר לא תנוכה מהעונש שייגזר עליו ואילו הנאשם יבקש לנכות תקופה זו מימי מאסרו.

6. ביום 1.2.2015 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשתי עבירות של סיוע להריגה, לפי הודאתו. בהמשך לכך, ביום 23.2.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והשית עליו עונשים כדלקמן: 12 שנות מאסר בפועל, וכן שנתיים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג פשע. כן נקבע כי ימי המעצר שחפפו לימי המאסר שריצה המערער בתיק אחר לא ינוכו ממאסרו בתיק זה. עם זאת, הוחלט לנכות את "ימי המעצר בהם נשללה בפועל חרותו של הנאשם בגין תיק זה", ונקבע כי מניין ימי המאסר בתיק דנן יחל ביום שבו סיים המערער לרצות את מאסרו בתיק האחר, היינו מיום 15.6.2014. לבסוף, המערער חויב לפצות כל אחת ממשפחות המנוחים בסכום של 50,000 שקל.

הערעור

7. המערער משיג על גזר הדין בעניינו. הוא טוען כנגד אורכה של תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו, וכן טוען כי יש להפחית את סכום הפיצויים שבו חויב כלפי משפחותיהם של המנוחים.