ע"פ 122/08 יורי טומבק נ' מ"י

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו מיום 15.7.2007 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי, א' פרקש) בתפ"ח 888/05, בגדרו הורשע המערער בעבירת רצח. כבר בפתח הדברים יובהר כי הדיון בערעור התעכב זמן רב מחמת מספר חילופים בייצוגו של המערער, כמפורט בהמשך.

כתב האישום

1.        ביום 28.12.2005 הוגש כתב אישום שייחס למערער ביצוע של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על-פי המתואר בכתב האישום, המערער והמנוחה, דנה (סנז'אנה) טומבק ז"ל, היו נשואים במשך שמונה שנים, במהלכן נולדו להם שני ילדים. בשעות הערב של ה-12.12.2005 הודיעה המנוחה למערער כי בכוונתה לעזוב את ביתם המשותף יחד עם שני הילדים ולעבור להתגורר עם אדם אחר, איתו החלה לנהל מערכת יחסים רומנטית מספר חודשים קודם לכן. מספר שעות מאוחר יותר נכנס המערער לחדר השינה, בעת שהמנוחה ישנה במיטתם כשהיא שוכבת על גבה. המערער התיישב על בטנה של המנוחה, סתם את פיה ביד אחת ואחז בגרונה בחוזקה בידו השנייה במטרה להביא למותה. על-פי כתב האישום, מעשה זה גרם למותה של המנוחה כתוצאה מחנק.

הכרעת הדין

2.        בתשובתו לכתב האישום לא חלק המערער על כך שבמעשיו גרם למותה של המנוחה, אלא שלטענתו מדובר היה בתאונה טראגית, שכן כלל לא התכוון לגרום לתוצאה זו. המערער תיאר את יחסיו עם המנוחה כמעורערים לאורך שנים, כאשר לדבריו המנוחה התעללה בו פיזית ונפשית ונהגה להכותו ולקללו. המערער הוסיף, כי המנוחה ניהלה קשרים רומנטיים עם גברים אחרים, והזכירה קיומם של קשרים אלה בפניו ואף בנוכחות אחרים במטרה לעלוב בו. באשר למותה של המנוחה, טען המערער כי ביום 12.12.2005 בשעות הערב, הודיעה המנוחה כי הכינה לו "הפתעה", וכי היא מתכוונת לקחת ממנו את ילדיהם ואת ביתם המשותף. לאחר מכן יצאה המנוחה לבקר את שכנתם וחזרה לביתם לקראת השעה 23:00. לאחר שובה הראה לה המערער, לדבריו, חומרים שאסף כנגדה, דוגמת הקלטות חשאיות, במטרה להשתמש בהם בהליך גירושין שהתכוון לפתוח בעתיד. אחר דברים אלה טען המערער כי הוא והמנוחה נרדמו בחדר השינה. המערער סיפר כי בשעה 01:30 לפנות בוקר, ביום 13.12.2005, הוא התעורר משנתו במטרה להתארגן לקראת משמרת שמירה בישוב בו הוא והמנוחה התגוררו, משמרת אשר אמורה הייתה להתחיל בשעה 02:00. לדברי המערער, המנוחה התעוררה גם היא ופתחה בצרחות חזקות שגרמו לו לבהלה. המערער סיפר כי בעבר התרחש אירוע דומה שבעקבותיו התעורר בנם בן השש ונבהל, ועל-כן הוא ניסה להשתיק את המנוחה, אך לא לפגוע בה, על-ידי כך שהתיישב עליה, סתם את פיה בידו האחת ותמך, או אחז, בצווארה בידו השנייה. בשלב כלשהו נכנס בנם של בני הזוג לחדר השינה, בעוד המערער יושב על המנוחה וסותם את פיה, ושאל את המערער מה קרה. המערער אמר לו לחזור לישון, קם מישיבתו על המנוחה ויצא לשמירה, כאשר הוא סבור שהמנוחה חזרה לישון. לטענת המערער, כשחזר מהשמירה בשעה 06:00, הוא נוכח שהמנוחה לא מתעוררת וטלפן למגן דוד אדום ולשכנו הרופא ד"ר אנטופולסקי. לאחר ניסיונות החייאה כושלים שבצעו במנוחה ד"ר אנטופולסקי וצוות האמבולנס שהגיע למקום, נקבע מותה של המנוחה.

3.          השאלה המרכזית לגביה היו הצדדים חלוקים בבית משפט קמא התייחסה להוכחת היסוד הנפשי בעבירת הרצח ב"כוונה תחילה", ובעיקר להוכחת רכיב ההחלטה להמית. המערער הכיר בכך שהלחץ שהפעיל על גרונה, על פיה ועל חזהּ של המנוחה הביא למותה, אולם לטענתו מדובר היה בתאונה, שכן לא צפה כי מעשיו יביאו לתוצאה זו ובוודאי שלא התכוון להמית את המנוחה. על-כן, לטענתו, מעשיו לא קיימו את יסוד "הכוונה תחילה" הקבוע בסעיף 301(א) לחוק, והדרוש להרשעה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.

           בית המשפט המחוזי פסק כי המשיבה ביססה כהלכה את יסוד ההחלטה להמית, בהיות קביעה זו מעוגנת במספר טעמים.

           ראשית, ציין בית המשפט את הכוח הפיזי הרב שהפעיל המערער כלפי המנוחה, שהתבטא בחבלות רבות שנמצאו על גופה ועל פיה. בהקשר זה אימץ בית המשפט את עמדת עד התביעה ד"ר זייצב, פתולוג מהמכון הלאומי לרפואה משפטית, שקבע כי המערער הוא שגרם לחבלות בפניה ובגופה של המנוחה אשר הביאו למותה, ודחה את האפשרות לפיה צוותי ההצלה הם שגרמו לחבלות אלה.