ע"פ 1200-09-14 ניצן נ' עירית ירושלים

1.ערעור על פסק הדין שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט פאול שטרק) שקבע כי המערער החנה את רכבו במקום השמור לחניית נכה עבירה לפי סעיף 5(ו) 18 לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א- 1960.

הערעור מופנה נגד הכרעת הדין בה הרשיע ביום 2.7.14 את המערער בביצוע העבירה שיוחסה לו ונגד גזר הדין שניתן ביום 10.7.14 ובו הטיל בית המשפט קמא קנס בסך 2,500 ₪ על המערער.

2.בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי המשיבה "הרימה את הנטל להתקיימות העבירה" ועל יסוד הראיות שהוצגו בפניו השתכנע כי הוכח לפניו שהמערער ביצע את העבירה.

3. בפני בית המשפט קמא העלה המערער טענות רבות לעצם חוקיות הצבת התמרור המורה כי החנייה שמורה לנכים (במקרה זה לנכה ספציפי) וכן טען ארוכות לעניין תוקף הנחיות המפקח על התעבורה, לעניין חובת ההתייעצות של הרשות עם המשטרה והעדר תרשומת על כך, הביא פסיקה רבה ביותר, ציטט ואיבחן את הפסיקה עד כי בית משפט קמא ציין בהחלטה במהלך הסיכומים כי "בי"מ מורה לנאשם לקצר בסיכומיו אשר כבר התארכו 40 דקות כאשר הנאשם מרבה בציטוטים..." (עמ' 19 לפרוטוקול בי"מ קמא), וגם לאחר הערה זו המשיך המערער להרחיב בטענותיו ולא רק זאת אלא שביקש להוסיף ו"לצרף את הפסיקה ולהוסיף הערות שלי" (שם, עמ' 20), ולאחר שבית משפט קמא איפשר לו לצרף את הפסיקה - אכן צרף פסיקה נוספת.

4.בכל טענותיו, בהן הפך כל אבן, אף לא פסח על טענה שביקש להוסיף כי לא הוכח שהוא בעל הרכב, טענה שזנח לאור הערת בית המשפט כי בעצמו הודה שהוא זה שהחנה את הרכב ועל כן אין חשיבות לבעלות ברכב, ובכל הפסיקה העניפה והרבה שמצא להביא – אין כדי לאיין את דבריו בבית המשפט וממילא אין בכך כל התמודדות עם העובדות שהציגה המשיבה ועם דבריו שלו בעצמו, כי הוא היה זה שהחנה את הרכב בחניית הנכה (השמורה), כי הרכב שהמערער החנה חנה במקום "בערך 3 שעות" (שם, עמ' 14), כי אין במקום "עץ, ענף משאית שמסתיר את התמרור" (שם, עמ' 13), וכי הוא פשוט מיהר לבית המשפט וכלשונו:

"ש.ת. כשירדתי מהרכב מיהרתי לבית המשפט.

ש.ת. לא הסתובבתי כדי לראות את התמרור.

ש.ת. אני טעיתי וחניתי בטעות. לא בדקתי באופן אקטיבי מהם הסדרי החנייה" 

(שם, עמ' 13 ש' 24- 26).

5. בנסיונותיו 'להתמודד' עם העבירה שיוחסה לו ובהמשך אף הורשע בביצועה – עבירה של חנייה במקום חנייה השמור לנכה מסויים, (עבירה שניתן להבין את הקושי המוסרי שנושאת הרשעה בעבירה כזאת לאדם נורמטיבי) ראה לנסות ו'לתקוף' בדיעבד את עצם חוקיות הצבת התמרור, התייחס לסימון שעל הכביש ואף הגדיל לעשות וביקש להוסיף ראיות בשלב הערעור (בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 18.9.14), זאת לאחר שלא חסך בחומר הרב שהגיש לבית משפט של ערעור, שצורף לכתב ערעור ארוך וצפוף ולתיק מוצגים עב כרס.

6.החלטת בית המשפט קמא מבוססת על הראיות שהובאו לפניו, בין אלה שמצאו מקומן בפרוטוקול הדיון מפי העדים ובין אלה שהציגה המשיבה בראיות ובתמונות ועניינן המקום בו החנה המערער את רכבו במועד ביצוע העבירה המיוחסת לו ומראה התמרור הברור והבולט (ת/2) האוסר על חנייה במקום, למעט לנכה לו שמורה החנייה; המסקנות אליהן הגיע בית המשפט, מבוססות על אותו חומר ראייתי שהוצג בפניו.