ע"ע 8769-05-15 חבושה נ' גרר ברוך בע"מ

לפניי בקשה לחיוב המשיבה (המערערת) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש (המשיב) בערעור.

רקע כללי

בקליפת האגוז ועל יסוד תמצית ההליך בבית הדין קמא כפי שתואר בהחלטתו של השופט אילן איטח מיום 14.6.15 המבקש הועסק במשיבה, חברה המספקת שירותי הובלות של כלי רכב חדשים לחברות ליסינג וליבואנים, החל מיום 16.5.12. במהלך תקופת העבודה לא הופרשו עבור המבקש הפרשות לפנסיה, ושכרו לא כלל רכיב של דמי נסיעות. המבקש היה מעורב במספר תאונות דרכים ואף הגיעו למשיבה תלונות ביחס לאופי נהיגתו. ביום 4.3.13 זומן המבקש למנהל המשיבה, מר ברוך צרור, אשר העלה בפניו טענות ביחס לתאונת דרכים בה היה מעורב. בסיום השיחה הודיע מר צרור למבקש כי הוא מושעה מן העבודה ומאז המבקש לא שב לעבודתו אצל המשיבה.

המבקש הגיש לבית הדין האזורי תובענה ובה ביקש לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וזכויות כספיות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. ביסוד התובענה עמדו שתי מחלוקות עובדתיות: הראשונה, נוגעת לנסיבות סיום עבודתו של המבקש, האם פוטר כטענתו או התפטר כטענת המשיבה; השנייה, נוגעת לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה ודמי נסיעות.

בפסק הדין מושא הבקשה, שניתן ביום 24.3.15 (השופטת חופית גרשון-יזרעאלי; סע"ש 4274-05-13), קיבל בית הדין האזורי את עיקר תביעת המבקש. בכל הנוגע למחלוקת הראשונה הנוגעת לנסיבות סיום העבודה, קבע בית הדין כי גם אם לא התגבשה ההחלטה לפטר את המבקש, למעשה הוא נותר ללא מקור פרנסה ולא ניתן היה לצפות ממנו להמתין פרק זמן נוסף להחלטה מצד המשיבה, ולכן יש לראותו כמי שפוטר. כפועל יוצא מקביעות אלה פסק בית הדין לטובת המבקש פיצוי חלף הודעה מוקדמת, בסך של 3,040 ₪. יחד עם זאת, לא מצא בית הדין לפסוק לטובתו פיצוי בגין נסיבות סיום עבודתו. באשר למחלוקת אודות תשלום עבור עבודה בשעות נוספות קבע בית הדין, בהסתמך על מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי שולמה למבקש תמורה בחסר בגין עבודה בשעות נוספות. עוד קבע בית הדין כי החישובים שהציג המבקש אשר לא נסתרו, התבססו על דוחות הנוכחות, ותאמו את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 בקשר לתשלום גמול עבור בשעות נוספות שמעבר למכסה היומית ומעבר למכסה השבועית. בית הדין קיבל את עמדת המשיבה לפיה לא היה מקום להביא בחשבון את זמן הנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה – כפי שעשה המבקש, אך נקבע כי המשיבה לא הוכיחה את פרקי הזמן שיש להפחית. לפיכך, נקבע כי המבקש זכאי למלוא הסכום ברכיב זה לפי חישובו שלא נסתר, בסך של 8,916 ₪.

בנוסף, פסק בית הדין כי המבקש זכאי לפיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה, בסך של 4,368 ₪, בהתאם לסעיף 5א לצו ההרחבה, בהסתמך על חישובי המבקש שלא נסתרו; דמי נסיעות בסך של 2,350 ₪ - שכן, לא נסתרה גרסת המבקש לפיה הוא נדרש לנסיעה ברכבו הפרטי מהמקום בו יכול היה להחנות את רכב ההובלה ועד לביתו, וכן פדיון חופשה בסך של 735 ₪, שהסכימה המשיבה לשלם במהלך דיון ההוכחות. עוד קבע בית הדין כי הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (2.5.13) עד לתשלום בפועל. לאור התוצאה חייב בית הדין את המשיבה בשכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪.

המשיבה הגישה ערעור לבית דין זה אשר סב, בין היתר, על חיובה בתשלום פיצוי חלף הודעה מוקדמת, הפרשי גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה, דמי נסיעות, וכן גובה שכר טרחת עו"ד. במקביל להגשת הערעור הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שנדחתה בהחלטת השופט אילן איטח הנ"ל.