ע"ע 31110-06-14 חגי דוד (דפוס משה) נ' יגאל אורמן

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור מר שמואל אטיאס ומר לאון ניוני; ס"ע35142-05-11) מיום 12.5.14, בו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, וכי המבקש זכאי לתשלומים שונים בגין תקופת העבודה וסיומה בפיטוריו בסכום כולל של 85,998 ₪. כן נקבע כי המבקש זכאי לקזז מהסכום שנפסק סך של 7,807 ₪ ששולם למשיב במסגרת "גמר חשבון". בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 12,000 ₪.

הרקע לבקשה

2. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי עבד כשכיר אצל המבקש בתפקיד של מפעיל מכונת דפוס, התקנות ושירות לקוחות, החל מחודש ינואר 1999 ועד לפיטוריו בחודש ינואר 2008. לפיכך, עתר המשיב לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות כספיות נוספות הנובעות ממעמדו כעובד המבקש.

       המבקש טען מנגד כי המשיב הועסק כשכיר רק החל מחודש יוני 2006 וקודם לתקופה זו שימש כשותפו לעסק וכ"פרילנסר". עוד טען המבקש כי עם סיום עבודתו של המשיב שולמו לו כל זכויותיו, במסגרת גמר חשבון שגובה ב"כתב ויתור", ולכן  לא נותר חייב לו כל תשלום.

3. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. תחילה, מצא בית הדין להבחין בין שתי תקופות עבודה של המשיב: הראשונה, בין חודש ינואר 1999 ועד חודש מאי 2006 (להלן - התקופה הראשונה), לגביה נחלקו הצדדים בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד ביניהם; השניה, החל מחודש יוני 2006 ועד חודש ינואר 2008 (להלן - התקופה השניה), לגביה הסכימו הצדדים כי התקיימו ביניהם יחסי העבודה, אך נחלקו בשאלה האם שולמו למשיב מלא זכויותיו.
4. בית הדין קבע, בהסתמך על מכלל הראיות שהובאו בפניו, כי בתקופה הראשונה, לא התקיימו בין המשיב למבקש יחסי שותפות. בקשר לכך נקבע בין היתר, כי השליטה בבית הדפוס הייתה בבעלות מלאה של המבקש; אין בהעברת כספים מהמשיב למבקש כדי ללמוד על קיום שותפות בין השניים, שכן "הזרמת" הכספים מצד המשיב לעסק הייתה "שלב מעבר" ל"שותפות שבדרך" שלא התממשה בסופו של יום; המשיב לא היה שותף לניהול ההוצאות וההכנסות, והנהלת החשבונות לא הייתה שקופה למשיב; המשיב אישר בעדותו שקיבל כספים מהמבקש וכי תשלומים אלו באו לידי ביטוי בתדפיסי החשבון, אך לא הונחה כל תשתית ראייתית המצביעה על נשיאה בהפסדים של השותפות; מעבר להקלטה והתמליל, המבקש לא הניח תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להצביע על קיומה של שותפות, ובכלל זה לא הציג כל מסמך המעידה על "גמירות דעת" של המשיב להיכנס לשותפות, או טיבה של השותפות; מקריאת תמליל השיחה בין הצדדים עולה חוסר ההבנה של המשיב את מהות היחסים בין הצדדים; טענת המבקש לפיה תלושי השכר הוצאו רק על מנת לקזז את הוצאות העסק, לא הוכחה, שכן לא זומן לעדות גורם מהנהלת החשבונות של בית הדפוס.
5. לאחר מכן ניתח בית הדין את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד. בית הדין מצא כי המשיב השתלב בפעילות בית הדפוס של המבקש, כחלק מהמערך הארגוני של הפעילות השוטפת הרגילה של בית הדפוס; המשיב העמיד את כישוריו בתחום הדפוס לרשות המבקש במטרה לקבל שכר בתמורה; מעדותו של המשיב שלא נסתרה עלה כי היו לו שעות עבודה ברורות וקבועות, אשר תואמו עם המבקש. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע בית הדין האזורי כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שלמשיב היה עסק משלו; בית הדין קיבל את גרסת המשיב וקבע כי הוא עבד כעצמאי רק לאחר שסיים את עבודתו אצל המבקש; המשיב לא נשא בנטל ניהול בית הדפוס, וניהול הכספים היה מופקד בידי המבקש; המשיב לא הנפיק חשבונות למבקש, ולא ניהל ספרים.
6. בית הדין עמד על מבחני עזר נוספים המעידים על כך שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי: המשיב ביצע את העבודה באופן אישי; השכר ששולם למשיב לא היה שכר גבוה המאפיין תמורה לנותן שירותים כעצמאי; התמשכות הקשר בין הצדדים (בשנים 1999 – 2008) מחזקת את המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד. כפועל יוצא מכך קבע בית הדין כי בין המשיב למבקש התקיימו יחס עובד-מעביד במשך כל תקופת עבודה, היינו החל מחודש ינואר 1999 ועד חודש ינואר 2008.
7. בכל הנוגע לרציפות בעבודה, קבע בית הדין כי בתקופה מיום 18.1.06 ועד ליום 23.2.06 שהה המשיב בחו"ל, אולם היה מדובר בהפסקה ארעית, ולא בניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, ולכן חלה רציפות בעבודתו של המשיב לצורך חישוב זכויותיו. עוד קבע בית הדין כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הדפוס, שכן עיסוקו המרכזי של המבקש הינו בתחום הדפוס.
8. לאור מסקנתו של בית הדין הוא פנה לבחון את יתר רכיבי התביעה. בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתו, קבע בית הדין, בהסתמך על גרסתו של המשיב שנמצאה מהימנה, כי הוא פוטר מעבודתו, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לאור האמור, ומשלא הוגש חישוב נגדי, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב פיצויי הפיטורים בסך של 45,000 ₪. בנוסף לכך חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הודעה מוקדמת בסך של 4,500 ₪; פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 7,189 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך של 13,560 ₪; פדיון דמי הבראה בסך של 2,226 ₪; מענקי חג לפי צו ההרחבה בסך של 16,950 ₪; תוספת ותק בסך של 259 ₪; ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך של
   814 ₪.

       תביעות המשיב לתשלום שעות נוספות, דמי חגים, נסיעות, החזר בגין ניכוי מס, וכן תשלום קנס למוסד לביטוח לאומי -  נדחו. 

       בית הדין קיבל את טענת הקיזוז שהועלתה על ידי המבקש, וקבע כי הוא זכאי לקזז סכום ששילם למשיב במסגרת גמר חשבון וקיבל ביטוי בכתב הוויתור. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט כאמור.

הבקשה וטענות הצדדים

9. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. זאת בעקבות הליכי הוצאה לפועל שנקט המשיב נגדו. הבקשה הוגשה תחילה לבית הדין האזורי, בצירוף תצהיר, אך לאור החלטת בית הדין האזורי מיום 11.2.15, היא הועברה לערכאת הערעור, בצירוף כלל המסמכים. לגופם של דברים, טוען המבקש כי נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין ניסיון לרצח והוא נעצר עד לתום ההליכים. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, אם ישלם למשיב את הסכום הפסוק באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יוכל להיפרע ממנו ולקבל את כספו חזרה. זאת נוכח האפשרות כי המשיב יורשע וישלח למאסר ממושך.