לפנינו בקשת המשיבים להסיר את החיסיון שהוטל על פסק הדין ופרוטוקול הדיונים שהתקיימו בערעור בבית דין זה, ובתביעה שהוגשה לבית הדין האזורי.
ביום 5.11.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סע"ש 51752-07-13; השופט יגאל גלם ונציגי הציבור מר אלי רומני וחנה שני), שבו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998.
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין האזורי. במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 8.12.2015, הציע בית הדין למערערת לחזור בה מערעורה ללא צו להוצאות. המערערת הסכימה למוצע. לאור זאת, מחק בית הדין את הערעור, והעיר כי זאת "בנסיבות המקרה ומבלי שנידרש לעניין שאלת סמכותנו העניינית לדון בתביעה".
הן ההליך בבית הדין האזורי והן ההליך בערעור בבית דין זה, התנהלו כהליכים חסויים, כמקובל בהליכים המתנהלים לפי החוק למניעת הטרדה מינית.
ביום 7.1.2016 הגישו המשיבים את הבקשה שלפנינו, להסרת החיסיון מפסק הדין ומפרוטוקול הדיונים בשתי הערכאות.
המשיבים נימקו בקשתם בכך, שבשתי הערכאות נדחתה טענת המערערת להטרדה מינית, ונקבע כי הבושה והמבוכה של המערערת נבעו מהמעשה האסור שעשתה בהסתרת פתקים בזמן בחינה, ואין לכך כל קשר להטרדה מינית אשר לא הייתה ולא נבראה. המשיבים ציינו, כי בסמוך לאחר הגשת התביעה הופיעו פרסומים בכלי התקשורת אודות התביעה שהגישה המערערת, בטענה להטרדה מינית מצדו של משגיח הבחינות במשיבה 1, ומשכך המשיבים אשר זכו בדין וטענותיהם התקבלו, זכאים לכך שתינתן פומביות לפרוטוקולים ולפסקי הדין המזימים אותם פרסומים. עוד טענו, כי משנפסק בשתי הערכאות כי לא הייתה כל עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית, הרי שלא מתקיים אף אחד מן הסייגים לעקרון הכללי של פומביות הדיון הקבוע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.
המערערת התנגדה להסרת החיסיון, משלטענתה היא עדיין חשה כקורבן להטרדה מינית, ועל כן אין להבדיל בינה ובין נפגעות תקיפה מינית אחרות, וכן הזהירה כי הסרת החיסיון תרתיע נשים מוטרדות מלפנות לערכאות או להתלונן. אשר לאותו פרסום בתקשורת טענה המערערת כי היא זו שנפגעה ממנו, שכן בשל אותו פרסום פרשה מלימודיה. המערערת הוסיפה, כי במהלך הדיון בערעור חיווה אחד השופטים דעתו כי לבית הדין האזורי לא הייתה סמכות עניינית לפסוק בעניינה. בסופו של דבר, הבהירה המערערת, הסכימה למשוך את ערעורה נוכח דברי המותב ולאחר שב"כ המשיבים היה שותף מלא להסכמות שהתקבלו בדבר משיכת הערעור. המערערת ביקשה, נוכח "הוויה זו של חזרה מהסכמות", לאפשר לה לחזור בה מהסכמתה למשיכת הערעור, לבטל את פסק הדין ולאפשר לה להעלות טענות בנוגע לסמכותו העניינית של בית הדין, ולחלופין לעכב את ההחלטה לעניין הסרת החיסיון כדי לאפשר לה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.
המשיבים השיבו לתגובת המערערת, כי התהייה לגבי סמכותו העניינית של בית הדין קמא נגעה רק למשיבים 3 ו-4, כאשר בפסק הדין עצמו לא נמצא רבב. עוד השיבו, כי המערערת לא פרשה מלימודיה בעקבות הפרסום, וכי ההשוואה בין המערערת, שלגביה נקבע כי לא הוטרדה מינית, ובין מוטרדות אחרות גורמת להן עוול, וכן התנגדו המשיבים לטענות המערערת בנוגע להסכמות שהובילו לטענתה למשיכת ערעורה. לסיום טענו המשיבים כי לו רצתה המערערת לבטל את פסק הדין, היה עליה להגיש בקשה בהתאם.