ע"ע 13345-03-14,"ע 23293-03-14

1.לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציג הציבור מר משה בנדה; ק"ג 8635-03-12) בו נקבע כי על גב' גוליר (להלן: "המערערת") להשיב לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, בניהול מיוחד (להלן: "הקרן") הלוואה שקיבלה, במסגרת תשלומים חודשיים ששולמו לה במהלך התקופה אוקטובר 2001 עד דצמבר 2004, בסכום כולל של 309,321 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.2.2012 ועד התשלום המלא בפועל.

2.ערעור המערערת מכוון כנגד חיובה להשיב את ההלוואה. עיקר הטענה של המערערת היא, כי תביעת הקרן להשבת כספי ההלוואה התיישנה. בהקשר זה טענה המערערת כי עילת התביעה להשבת כספי ההלוואה התגבשה לכל המאוחר במועד האחרון של קבלת התשלום החודשי על חשבון ההלוואה - היינו דצמבר 2004, בעוד שהתביעה הוגשה רק בחודש מרץ 2012, למעלה מ-7 שנים לאחר המועד האחרון להתגבשות עילת התביעה כאמור.

3.ערעור הקרן מופנה כלפי אי חיוב המערערת בהוצאות, על אף קביעת בית הדין האזורי כי טענות המערערת כנגד חובתה להשיב את ההלוואה נגועות בחוסר תום לב.

4.לאחר שעיינו בכלל חומר התיק נחה דעתנו כי דין ערעור המערערת להדחות. מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי המערערת היתה מודעת לכך שהכספים שקיבלה מהקרן היו בגדר הלוואה וכי היה עליה להשיב הלוואה זו. יתרה מזו, המערערת בהליך אחר בפני בית משפט השלום במסגרת תביעת נזיקין שהגישה כנגד המעביד, הודתה כי את הכספים שקיבלה מהקרן קיבלה במסגרת הלוואה ובחובתה להשיב כספים אלה לקרן מתוך כספים שתקבל במסגרת אותה תביעה. פסק הדין בבית משפט השלום, נתן ביטוי להודאת המערערת, וקבע כי כספים שעל המערערת להשיב לקרן אינם ברי קיזוז מהפיצוי שנפסק למערערת באותו הליך, והורה כי סכום ההלוואה יופקד בידי ב"כ המערערת בנאמנות והורה לו לפעול לסילוק ההלוואה מהקרן.

5.אשר לטענת ההתיישנות – מקובלת עלינו קביעת בית הדין קמא לפיה דין טענת ההתיישנות להידחות וזאת, בין היתר, לאור התחייבות המערערת כלפי הקרן, להחזרת כספי ההלוואה בהתאם לאמור בתקנה 62 לתקנות הקרן, תקנה לפיה ההלוואה תוחזר עם חתימה על הסכם פשרה או פסק דין בהליך שינהל החבר, בענייננו המערערת, נגד המעוול. פסק הדין בתביעה הנזיקית ניתן רק בשנת 2009 בעוד שהתביעה בבית הדין האזורי הוגשה בשנת 2012. מכאן שלא חלפה תקופת ההתיישנות.

6.בשולי הדברים בטענת ההתיישנות נוסיף כי לפנינו טענה המערערת, כי כבר ביום 1.3.2002 ידעה הקרן כי המערערת קיבלה תשלום מהביטוח הלאומי וכבר ממועד זה היה עליה לפעול להשבת ההלוואה. אין לקבל טענה זו מכמה טעמים ובין היתר: בשלב הזה הקרן לא ידעה מה הסכום שהתקבל, וכעולה מאותו מסמך היא ציפתה לקבל הודעה בעניין זה מהמערערת וזאת ניתנה רק שנים לאחר מכן; והעיקר, בעקבות תכתובת שהופנתה אל המערערת ובא כוחה הודתה המערערת במכתב בא כוחה מיום 11.11.2007, בזכותה של הקרן להחזר ההלוואה "מתוך סכומי הפיצויים שישולמו בסיום התביעה" וכי התביעה הנזיקית שבנדון טרם הסתיימה. משכך, כבר במועד זה המערערת יצרה מצג כלפי הקרן לפיה בשלב זה טרם בשלה הזכות של הקרן להשבת ההלוואה.

7.לאמור לעיל נוסיף כי טענות המערערת בפני בית הדין האזורי ובפנינו מנוגדות לטענות שנטענו בשמה בבית משפט השלום במסגרת התביעה הנזיקית, ועליהן התבסס בית משפט השלום בעת קביעת סכום הפיצוי שנפסק לזכותה. בנסיבות אלו מנועה היתה המערערת, מכח העקרון של השתק שיפוטי, מלטעון לפנינו את אותן טענות נוגדות.

8.אשר לערעור הקרן, אכן ככלל מדיניות בית הדין אינה לחייב בהוצאות משפט בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי לרבות בהליכים נגד קרן פנסיה. יחד עם זאת, בנסיבות תיק זה התנהלות המערערת בהעלאת טענות סותרות בערכאות השונות, עולה כדי חוסר תום לב ועל כן מצדיקה לחייב אותה בהוצאות משפט. אשר על כן, מצאנו לנכון לחייב את המערערת לשלם לקרן הוצאות משפט בגין ההליכים בשתי הערכאות בסכום של 10,000 ₪. משכך הערובה שהופקדה על ידי המערערת בהתאם להחלטת הרשם מיום 29.7.2015, תשוחרר לטובת הקרן והיתרה תשולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.