ע"ח 6925-07-16 כרמלי נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט א' קאופמן), לפיה נפסל רישיונו של העורר לתקופה של 80 ימים החל ממועד הפסילה המנהלית. ההחלטה ניתנה במסגרת בקשה להורות על פסילת העורר מלנהוג ברכב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשה זו הוגשה בד בבד עם הגשת כתב אישום המייחס לעורר נהיגה במהירות של 161 קמ"ש בכביש שאינו עירוני בו המהירות המירבית המותרת עומדת על 90 קמ"ש.

בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי העורר הודה בעבירה בפני השוטרים והן בהליך השימוע וכי עיון בדו"ח שערך השוטר מצביע על דו"ח תקין לכאורה המעיד על מהירות גבוהה. עוד נאמר כי לעורר 8 הרשעות מהירות קודמות, לרבות הרשעה במהירות גבוהה, ומכלול הנסיבות מקים חזקת מסוכנות. עם זאת, לא מצא בית משפט קמא להורות על פסילתו של העורר עד תום ההליכים וקצב את תקופת הפסילה כך שתעמוד על 80 ימים החל ממועד הפסילה המנהלית.

לטענת העורר, שגה בית משפט קמא כאשר לא נתן דעתו לכשלים הראייתים בתיק, לרבות העובדה כי המהירות המיוחסת לעורר אינה עולה בקנה אחד עם המרחק של 293.5 מ' שהוצג בממל"ז. לטענת הסנגור, במהירות המיוחסת לעורר לא ניתן היה לתפוס את לוחית הזיהוי במכשיר הלייזר, שכן עד שהמכשיר מתייצב, הרכב כבר עוקף אותו. בנוסף, טען העורר כי המהירות המיוחסת לו אינה מקימה מניה וביה מסוכנות, שכן המסוכנות במהירות כזו יכול שתהיה באם תנאי הדרך היו קשים, באם הרכב עקף רכבים אחרים תוך יצירת סיכון וכיוצ"ב נסיבות המעידות על מסוכנות.

המשיבה ביקשה לדחות את הערר בציינה כי בית משפט קמא עיין בחומר הראיות, לרבות גליון הרשעותיו של העורר וקבע כי קיימות ראיות לכאורה. לאור הנסיבות ועברו, קצב בית המשפט את הפסילה לתקופה של 80 ימים בלבד. נאמר כי מדובר בתקופת צינון. לטענת המשיבה, ההחלטה ראויה ומידתית ולא נפל בה כל פגם המחייב התערבות ערכאת הערעור.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות.

תיק החקירה מגלה כי קיימות ראיות לכאוריות טובות למדי להוכחת אשמתו של העורר לרבות הודייתו של העורר עצמו בפני השוטרים כי הוא מיהר לעבודתו. גם במסגרת השימוע שנערך לעורר, הוא שב וציין כי התחיל עבודה חדשה וכי מיהר לעבודה. כידוע, בשלב זה לא מוטלת על התביעה חובה להוכיח את כתב האישום, שכן לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות להוכחת אשמתו של נאשם. בשלב זה של הדיון, בדיקת הראיות הינה חיצונית בלבד ואין מקום להידרש לבדיקה דקדקנית שתוכיח אשמתו של העורר כאילו מדובר היה בבירור כתב האישום עצמו (ראו לעניין זה: בש"פ 6187/95 מדינת ישראל נ' אלערב (17.10.1995)).

באשר לשאלת המסוכנות, אכן ההחלטה אם יש לפסול את רישיונו של נהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו נגזרת מהשאלה אם המשך נהיגתו מסכנת את הציבור. נקבע כי בבואו של בית המשפט להשיב על השאלה באם מדובר בנהיגה המסכנת את הציבור, להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה: "האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג – כגון מצבו, מצב בריאותו הגופנית או הנפשית – העושים אותו מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה הוא מסיק את מסקנותיו" (ראו: בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577).

בענייננו, מדובר כאמור במהירות מופרזת של 161 קמ"ש מקום שהמהירות המירבית עומדת על 90 קמ"ש. העבירה המיוחסת לעורר נעברה בשעה 06:30, שעה שבה, יש להניח, היו רכבים בכביש של נהגים אחרים העושים דרכם לעבודתם. יתר על כן, עיון ברישום הפלילי התעבורתי של העורר מלמד כי לחובתו 22 הרשעות קודמות ובכללן, 8 הרשעות מהירות. יש בכל אלה כדי להצביע על מסוכנות המחייבת, לכל הפחות, תקופת צינון והרחקה מהכביש לזמן מוגבל.

התקופה אותה קצב בית משפט קמא עומדת על 80 ימים החל מהפסילה המנהלית. המשמעות המעשית של הפסילה, אם מפחיתים את הפסילה המנהלית, הינה 50 ימי פסילה בלבד. מדובר בתקופה מדודה המאזנת נכונה בין זכויותיו של העורר לבין הצורך להגן על הציבור מפני נהגים המסכנים את שלומם וביטחונם.