מדינת ישראל נ' פור פאואר למסחר (2008) בע"מ

 באותו מעמד, נמסרו לנהג כתב אישום והזמנה לדין, לאור החריגה במשקל הכולל של המשאית, בניגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה (להלן- התקנות), וכן הודעות איסור שימוש ברכב לגבי המשאית והגרור, ושני כלי הרכב נתפסו בו במקום.

המשיבה הגישה לבית המשפט לתעבורה בבאר שבע בקשה לביטול איסור השימוש בכלי הרכב; לאחר שמיעת טענות הצדדים, ניתנה ביום 24.9.17 החלטתו של בית המשפט קמא (כב' השופט הבכיר ד' לנדסמן), במסגרתה הותיר על כנה את הוראת איסור השימוש במשאית, אך ביטל את הוראת איסור השימוש לגבי הגרור, תוך שציין כי לא היתה הצדקה להשבית את הגרור, בהעדר חריגה במשקלו, וכי "אם המשטרה היתה מעוניינת לאסור את השימוש בשני כלי הרכב, היתה צריכה לחבר את המשקל הכולל המותר של שני כלי הרכב וגם המשקל הכולל של המטענים, ואז היה יוצא לפי החישוב, אחוז סטייה הרבה פחות מאחוז הסטייה שבמשקל במשאית בלבד".

בעת מסירת ההחלטה לב"כ העוררת (בהעדר המשיבה ובא כוחה), עתרה ב"כ העוררת לעיכוב ביצוע ההחלטה לצורך שקילת הגשת ערר, אך בית המשפט קמא דחה את הבקשה, בקבעו "אין אני סבור שהחוק מקים סמכות עיכוב כזה. יש סמכות עיכוב מפורש בחוק לגבי עצור, אבל לא לגבי רכב ו/או לגבי ביטול פסילה מנהלית של רשיון נהיגה".

בערר שלפניי משיגה העוררת הן על ההחלטה לבטל את איסור השימוש בגרור והן על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע ההחלטה לצורך הגשת ערר.

אשר לטענה העיקרית, טענה העוררת כי הגרור אינו רכב מנועי ואינו יכול לעמוד בפני עצמו, וכי הגורר והנגרר משמשים כמכלול אחד בביצוע העבירה, כך שבהעדר הרכב המוביל לא היתה מתבצעת העבירה, ועל כן טענה כי לא היה מקום להפריד בין המשאית לגרור בהחלטת בית המשפט קמא. העוררת הפנתה בהקשר זה לסעיפי חוק שונים ולפסיקה שניתנה במקרים דומים בבתי המשפט המחוזיים.

ב"כ המשיבה עתר להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה, והפנה לכך שהגרור הוא רכב עצמאי, בעל מספר רישוי נפרד ומשקל מותר נפרד, אשר יכול להגרר בכל יום ע"י רכב אחר; כאשר בשקילה שבוצעה לא נמצאה בו כל חריגת משקל, ועל כן, טען, כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה ע"י הגרור. בהקשר זה הפנה לכך שבכתב האישום שהוגש נגד הנהג, יוחסה לו חריגת המשקל רק לגבי המשאית, ולא לגבי הגרור. עוד טען, כי מדובר בשינוי מדיניות של המשטרה, כאשר עד לאחרונה, לא היה נהוג לאסור שימוש גם בגרור אם לא התבצעה על ידו חריגה במשקל; וכן הפנה לפסיקה ברוח זו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוצג לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

סמכותו של שוטר לאסור שימוש ברכב, בענייננו, נובעת מהוראות סעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה (להלן- הפקודה), הקובע כדלקמן:

"מצא שוטר, לאחר שקילתו של רכב מסחרי, כי הוביל אדם מטען ברכב כאשר משקלו הכולל של הרכב והמטען המובל בו עולה על המשקל הכולל המותר לפי רשיון הרכב, רשאי הוא למסור לנהג הודעה האוסרת את השימוש ברכב (להלן - הודעת איסור שימוש) לתקופה של 30 ימים...".

העבירה של הובלת מטען במשקל יתר מצויה בתקנה 85(א)(5) לתקנות, שלשונה:

"לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו ובעל רכב או מי שהשליטה עליו לא יניח ולא ירשה להוביל מטען ברכב או עליו אלא אם כן מבנה הרכב, על כל חלקיו ואבזריו, מתאים להובלת המטען בבטיחות וכאשר...

(5) המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רשיון הרכב והעומס על הסרנים לא יעלה על העומס המרבי שנקבע לפי תקנות אלה או בידי יצרן הרכב, לפי הנמוך יותר".