ע"ח 52805-08-16 שלמה נ' מדינת ישראל

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, קלות ראש ואי ציות לאור אדום ברמזור, אגב נהיגתו במונית ביום 29.4.16 שעה 15:15 בתל אביב. ריכוז האלכוהול בדמו היה 57 מ"ג ב-100 מ"ל דם שעה שהמידה המירבית המותרת בנסיבות העניין היא 10 מ"ג ב-100 מ"ל.

המשיבה עתרה להאריך עד תום ההליכים את פסילתו המנהלית של העורר, פסילה שראשיתה ביום 1.5.16 ומאז הוארכה בהסכמה. בית משפט קמא (כב' השופט א' זרזבסקי) קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האישומים וכי לעורר עבר תעבורתי מכביד (68 עבירות תעבורה משנת 1984). בית המשפט נעתר לבקשה להארכת הפסילה עד תום ההליכים בקבעו כי התנהלות העורר, כמשתקף מן המיוחס לו בכתב האישום, מסכנת את הציבור ואותו. על כן, נעתר הוא לבקשה והורה על פסילת רישיון העורר למשך 6 חודשים ממועד פסילתו המנהלית.

העורר סבור כי אין להותיר את החלטת בית המשפט על כנה. לגישת סניגוריו, "מדובר במקרה ראשון מסוגו" (סעיף 6 לבקשה. הקורא עלול היה לסבור כי זו העבירה הראשונה של העורר, אלא שהעובדות הן שלעורר 84 הרשעות קודמות והאישום דנן הוא הראשון בגין נהיגה בשכרות). מכן הראייה להעדר מסוכנות העורר, מה גם שעסקינן בכמות אלכוהול ברף התחתון (57 מ"ג, שעה שהרמה המירבית המותרת היא 50 מ"ג). יתר על כן. חומר הראיות מלמד כי נהיגת העורר הייתה אכן במונית, אולם השימוש במונית היה פרטי לחלוטין, עת בילה העורר עם חברתו. העורר הוא נהג מונית והוא זקוק לרישיונו לפרנסתו. על כן, יש לבטל החלטת בית משפט קמא ולהסתפק בפסילה המנהלית שריצה העורר עד כה (4 חודשים לערך).

המשיבה סבורה כי אין מקום לערר דנן וכי החלטת בית משפט קמא צריכה להיוותר בעינה לפי שהיא נכונה וצודקת בנסיבות העניין.

אף דעתי כך.

אין חולק כי לעורר מיוחסת עבירה של נהיגה בשכרות. כלי הרכב בו נעברה העבירה הוא מונית. הטענה כי הנהיגה הייתה "פרטית" תישקל בבוא העת בבית המשפט שידון בהליך העיקרי. בהליך הנוכחי איני יכול לברר נכונות טענה זו, ואף בית משפט קמא לא יכול היה לעשות כן. אגב, אין זו העבירה היחידה המיוחסת לנאשם. הלה גם חצה צומת ברמזור אדום, ואף בכך אין להקל ראש. לפני מן הנדרש אציין כי גם אם "רק" עבירה אחרונה זו הייתה מיוחסת לעורר (ללא שנלוותה אליה הנהיגה בשכרות) – גם אז דומה שהיה מקום להותיר הפסילה המנהלית בעינה, שכן העובר ברמזור אדום מפגין זלזול לא רק בחוק אלא אף בחיי אדם, ומסוכנות זו חייבת צמצום עד כדי איון בדרך של פסילת רישיון הנהיגה עד גמר בירור הדין (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961).

אם הנוהג ברכב אינו מבין את חובתו להקפיד על דיני התעבורה בכלל ועל שמירה על חיי אדם בפרט – יבהיר לו בית המשפט את מהות חובת ההקפדה ואת התוצאה הנובעת הימנה. בשלב זה של הדיון ובטרם הוכרע דינו של העורר, קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו. לפיכך, על מנת להגן על ציבור המשתמשים בכביש (לרבות מדרכות), שומה על בית המשפט לפעול לצמצום הסיכון הנשקף מנהיגת העורר. כל זאת – כאמור – לגבי מי שהתעלם מרמזור אדום והחליט ליטול סיכון ולהיכנס לצומת כאשר היה עליו להימנע מכך. חובתו זו של בית המשפט מתעצמת שעה שעסקינו בנהג אשר לכאורה לא זו בלבד שרמזור אדום לא נחשב בעיניו – אלא שנהג בשכרות (גם אם רמת האלכוהול המותרת בדמו הייתה 50 מ"ג והוא נהג כאשר בדמו נמצאו 57 מ"ג, והמצב בענייננו לכאורה אינו כזה, שכן לגבי העורר הרמה המותרת הייתה לכאורה 10 מ"ג). בסופו של דבר, ההחלטה אם לנהוג בשכרות לכאורה ולהיכנס לצומת חרף רמזור אדום, היא התנהגות המצוייה כל כולה בשליטת הנוהג ברכב ואם בחר לעשות כן, בל יתפלא כי בית המשפט מגן על הציבור מפניו. אין רגליים לטענה כי הפסילה עד תום ההליכים מהווה ענישה בטרם הרשעה. הפסילה דנן היא "מהלך מונע", המפחית את הסכנה הנשקפת מן העורר, בהינתן כלל נסיבות העניין (ובהן העבירות הספציפיות המיוחסות לו וכן עברו התעבורתי). אכן, פרנסת העורר היא מן הנהיגה. אולם, בידיו הייתה ההחלטה אם לעבור את העבירות המיוחסות לו אם לאו, ומשביכר לעברן – יש למנוע ממנו את האפשרות להישנות מצב דברים זה, עד תום ההליכים.

על כן, אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא ויש להותירה בעינה.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ו 30 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.