ע. חורי דאמוני בע"מ נ' רשם הקבלנים

החלטה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת יושב ראש ועדת העררים לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק) אשר דחתה את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערר לועדת הערר על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשתה להירשם בפנקס הקבלנים בענף 100 (בנייה).

2.החלטת יושב ראש הועדה ניתנה בהתאם לתקנה 7 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סדרי דין בועדת ערר), תשל"א-1971 (להלן: תקנות רישום סדרי דין).

בנוסף סעיף 11(ג) לחוק קובע כי החלטת ועדת העררים לפי החוק, נתונה לערעור לפני בית משפט לענינים מינהליים, כך גם נכלל ערעור שכזה בתוספת לחוק בתי משפט מינהליים תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט מינהליים).

בנסיבות אלו ביקשתי את התייחסות הצדדים לסמכותו של בית המשפט להיזקק לבקשת רשות הערעור.

3.המבקשת טוענת כי יש לפרש את התיבה "החלטה" המנויה בסעיף 11(ג) לחוק, כמתייחסת להחלטה סופית בלבד, ואילו בעניינו, החלטה בבקשה להארכת מועד, אינה אלה "החלטה אחרת" שאינה מסיימת את ההליך, ועל-כן לא יכולה הייתה להשיג על החלטה זאת בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

לשיטתה, המסגרת הדיונית הנכונה הינה פנייה לבית משפט המחוזי וזאת בהתאם לסעיף 45(ד) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים), המורה כי החלטת ביניים של רשות מינהלית שנתן בית דין ניתנת לערעור ברשות לפני בית המשפט המחוזי, בדן יחיד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט בית המשפט המחוזי, תוך הפניה לפסק דינו של כב' השופט גרוניס ברע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 7.10.2009) (להלן: פסק דין ממן).

11.המשיב טוען כי ההליך נפתח שלא כדין ויש לסלקו על הסף בהעדר סמכות עניינית, הואיל ולפי החוק ערעור על החלטת ועדת הערר אמור להיות מוגש לבית המשפט לענינים מינהליים.

יתר על כן, לשיטת המשיב, אין אבחנה בחוק בין ערעור על החלטות ביניים ובין ערעור על החלטות המסיימות את הדיון והינן בגדרפסק דין. אומנם היה מקום לערוך את האבחנה בין החלטות ביניים והחלטות סופיות, אולם משהמחוקק לא עשה כן, אזי ניתן לערער גם החלטת ביניים בערעור בזכות, אך לפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

12.הנה כי כן דווקא המשיב הוא זה שטוען המבקשת זכאית הייתה להגיש ערעור בזכות גם החלטת יושב ראש הועדה, ואף אם הינה בגדר החלטת ביניים לבית המשפט לענינים מינהליים, בעוד שהמבקשת משום סברתה כי לא הייתה רשאית לעשות כן, נסמכה בהגשת בקשת הערעור דנן, על חוק בתי דין מינהליים והמאור בפסק דין ממן.

דיון והכרעה

13.כאמור סעיף 11(ג) לחוק קובע כי "החלטת ועדת הערר נתונה לערעור לפני בית משפט לענינים מינהליים".

ההסבר להוראה זאת הינו על רקע הקמת בית המשפט לעניינים מינהליים, שמטרתו הברורה היא העברת נושאים שבסמכות בית המשפט העליון או בסמכות בית המשפט המחוזי (אליו הועברו נושאים שונים כגון מכרזים וענייני תכנון ובנייה), לידי בית המשפט לענינים מינהליים.

בדברי ההסבר לסעיף 5 לחוק בתי המשפט המינהליים נאמר "כן מוצע לקבוע כי בית המשפט לעניניים מינהליים ידון גם בערעור מינהלי המנוי בתוספת השנייה. העניניים המנויים בתוספת זו נדונים כבר כיום בבתי המשפט המחוזיים, בדרך כלל בערעורים אזרחיים" (הצ"ח 2821, מתאריך 13.10.1999, עמודים 6-7, 14).

הוראת סעיף 11(ג) לחוק, כך הכללת האמור בתוספת השנייה לחוק בתי משפט מינהליים, מהווה יישום של המהלך להעברת מרבית הנושאים המינהליים לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים.

14.ועתה, מבוקש איפוא, כי נשיב את הגלגל אחרונית וחרף הרציונל הברור של הוראות החוקים האמורים, ובניגוד לכוונת המחוקק, מבוקש כי נחזיר את הסמכות לדון בערעורים בנושא החוק, לבית המשפט המחוזי, ממנו הופקעה הסמכות.

15.כך גם אין מקום להחיל את הוראת סעיף 45(ד) לחוק בתי דין מינהליים לרבות ההפנייה לפסק דין ממן. עניינו של פסק הדין בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962 שקובע מפורשות בסעיף 4(א) לחוק זה, כי ועדת הערר המוקמת לפי סעיף 29 לחוק הנ"ל, הינה בית דין מינהלי אשר הוראות חוק בתי דין מינהליים חלות עליו (ראו: סעיף 4(א) לחוק בתי דין מינהליים וסעיף 8 לתוספת לחוק).

ואילו בענייננו אנו, נקבע במפורש כי הסמכות לפי סמכות הערעור על החלטת ועדת הערר נתונה לבית משפט לעניינים מינהליים.

בלשון אחרת, מעת שועדת הערר דנן אינה נכללת בגדרו של סעיף 4 לחוק בתי דין מינהליים ובתוספת לו, אין מקום להיזקק כלל ועיקר להוראות החוק האמור.

16.אכן, לשיטת המבקשת מאחר ומדובר בהחלטת ביניים, לא ניתן להשיג על החלטה שכזאת בפני בית המשפט לענינים מינהליים, אולם אף אם כך הדבר, אין בכך להקנות זכות ערעור או זכאות לבקשת רשות ערעור, יש מאין.