השופט י' נועם:
1.לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (השופט (בדימ') י' צור, פרופ' צ' שטרן ועו"ד א' לנמן), מיום 9.3.2014, בתיק ע"נ 43825-02-11, לדחות ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב, קצין התגמולים. בהחלטתו, אמנם הכיר המשיב בכך שמלוא נכותו הנפשית של המערער נגרמה עקב שירותו הצבאי, ובכך שינה מהחלטותיו הקודמות, לפיהן יש לייחס לשירות רק חלק מהנכות; אולם, בהחלטה האמורה הורה המשיב על החלה רטרואקטיבית של התגמולים רק לתקופה של שנה לפני מועד הגשת בקשתו האחרונה של המערער, בזיקה לסעיף 35 לחוק הנ"ל, ודחה את הבקשה להורות על תשלום התגמולים מיום 25.2.1974 – עת הוכרה לראשונה נכותו הנפשית של המערער. טיעוני הצדדים לפני ועדת הערעורים הובאו בדרך של סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות. בגדרו של הערעור לפנינו, הסכימו הצדדים כי טיעוניהם יובאו במסגרת עיקרי טיעון בכתב, ללא צורך בהשמעת טיעונים בעל-פה.
התשתית העובדתית הרלבנטית, כפי שעמדה ביסוד ההחלטות שהתקבלו בעניינו של המערער, לרבות מצבו הרפואי והקשר הסיבתי בין נכותו לבין שירותו הצבאי – אינה נתונה במחלוקת; ולהלן תובא תמצית הדברים, העולה מהחלטתה של ועדת הערעורים וכן מהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים.
2.המערער, יליד שנת 1947, התגייס לשירות צבאי סדיר בשנת 1965, אך שוחרר לאחר שמונה חודשי שירות בפרופיל רפואי 31, בשל אי-התאמה. לאחר מלחמת ששת הימים זומן המערער לוועדה רפואית, אשר העלתה את הפרופיל הרפואי ל-97. במלחמת יום הכיפורים שירת המערער במילואים במשך שמונה חודשים; אולם לאחר שחרורו סבל מסיוטים, מחשבות טורדניות וסף גירוי נמוך, ועל-כן טופל במשך מספר שנים במרפאה לבריאות הנפש. לנוכח האמור, הגיש המערער תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים או החוק), ובהחלטה מיום 16.6.1975 קבעה הוועדה הרפואית, כי אמנם קיים גורם קונסטיטוציונלי מהעבר שיש להתחשב בו, אולם יש להכיר בהחמרה במצבו של המערער עקב הפעולות המלחמתיות שעבר בשנת 1973; ולפיכך נקבעה למערער נכות נפשית של 30%, כאשר 20% מתוכם יוחסו לשירותו הצבאי, ו-10% למצב קודם – זאת החל מיום 25.2.1974. עם זאת, בהחלטתה מיום 21.1.1979 שינתה הוועדה הרפואית מהחלטותיה הקודמות, וקבעה למערער 10% נכות על חשבון השירות הצבאי ו-20% בגין מצב קודם. ערעור שהוגש על החלטה זו לוועדה רפואית עליונה – נדחה ביום 20.3.1979, והיחס האמור בין אחוזי הנכות של המערער נשמר גם בהחלטות מאוחרות יותר של הוועדות הרפואיות; ובין-היתר, בהחלטה שנתקבלה ביום 29.4.2007. יצוין, כי בהודעה שנשלחה למערער ביום 6.9.2007 אודות החלטה זו, נפלה טעות סופר, שכן צוין שסך אחוזי נכותו עומד על 20% (ולא 30%), ומתוכם – 10% על חשבון השירות הצבאי. מכל מקום, בערעור על החלטה זו החליטה ועדה רפואית עליונה, שלא לשנות את אחוזי הנכות שנקבעו למערער, בשיעור של 30%, ואף לא לשנות מחלוקת הנכויות, קרי – 10% נכות על חשבון השירות הצבאי ו-20% בגין מצב קודם. ערעור שהגיש המערער לבית-משפט זה נגד ההחלטה הנ"ל – נדחה; אולם בצד זאת ציין בית-המשפט (כב' השופט צ' זילברטל): "אכן, יש מקום לברר כיצד השתנה לפתע בשנת 1979 היחס שבין הנכות הקשורה לשירות לבין יתרתה, והאם אין מדובר פשוט בטעות קולמוס שהמערער לא נתן עליה את דעתו עד שפנה לבא כוחו הנוכחי. יש לקוות שהמשיב יערוך בירור בעניין, ככל שהמערער יפנה אליו בנדון, ואם אכן מדובר בטעות, יבואו הדברים על תיקונם ללא צורך בהתדיינות" (ע"א 2216/08 פלוני נ' קצין התגמולים (22.7.08)). המערער אכן פנה למשיב בעניין זה ביום 7.10.2008, והופנה על-ידי אגף השיקום של משרד הביטחון לבדיקה וקבלת חוות דעת רפואית ממרכז ההערכה של האגף הפסיכיאטרי בבית-החולים תל השומר. בחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנערכה על-ידי פסיכיאטר מומחה (להלן – חוות הדעת הפסיכיאטרית או חוות הדעת), נמצא כי המערער סובל מהפרעה בתר חבלתית (PTSD) לאחר פציעתו במלחמת יום הכיפורים, וכן מהפרעה בדרגת פגיעה תפקודית בינונית, כאשר "הפגיעה במהלך השירות הצבאי היא הגורם למצבו הנפשי". לפיכך המליץ המומחה "להכיר בנכותו [של המערער] עם פגיעה תפקודית בינונית, שכולה בגין השירות" (ההדגשה הוספה).
3.ביום 25.11.2009 החליט קצין התגמולים, במסגרת עיון נוסף ולאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, לקבוע למערער נכות קבועה של 30% בגין השירות הצבאי (כלשונו – "לשנות [את] ההכרה בגין ההפרעה בתר חבליתית לגרימה"), ובהודעות שנמסרו על כך למערער ביום 3.12.2009 וביום 11.1.2010, הודע לו כי תוקף ההחלטה הִנו מיום 7.10.2007, דהיינו – שנה עובר ליום הגשת בקשתו האחרונה. בסמוך לאחר מכן פנה המערער למשיב בבקשה לתשלום רטרואקטיבי של התגמולים, החל מיום 25.2.1974 – מועד תחילת תשלום הגמלה המקורית, על-פי החלטתה הראשונה של הוועדה הרפואית, מיום 16.6.1975. בהחלטתו מיום 30.1.2011 דחה המשיב את הבקשה, בציינו כי תשלום רטרואקטיבי של תגמולים לפי חוק הנכים אפשרי רק לפי סעיף 35(ב) לחוק זה, לפיו ניתן אמנם לשנות החלטה קודמת, על סמך ראיות חדשות (ובענייננו – חוות הדעת הפסיכיאטרית), ועקב השינוי להורות על תשלום רטרואקטיבי של הגמלה החדשה; אך זאת, רק לתקופה של עד שנה לפני מועד הגשת הבקשה – וכך הוחלט בעניינו של המערער. נגד החלטה זו, פנה המערער לוועדת הערעורים שלפי חוק הנכים (להלן – ועדת הערעורים או הוועדה).
למען הנוחות ושלמות התמונה, יובא נוסחו של סעיף 35 לחוק הנכים:
"(א)קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה.
(ב)ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים אותגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות".
4.בהחלטתה מיום 9.3.2014 דחתה הוועדה את הערעור. נמצא, כי בהחלטתו האחרונה של המשיב, הונחה לפניו לראשונה חוות הדעת הפסיכיאטרית, המייחסת את כל נכותו של המערער לשירותו הצבאי; כי חוות הדעת הִנה בבחינת ראייה חדשה, כלשון סעיף 35 לחוק, שלא הובאה קודם לכן; וכי לנוכח האמור, בדין החיל המשיב את הקצבה החדשה שנקבעה למערער, רק מיום 7.10.2007, שכן הסעיף הנ"ל מגביל את התחולה הרטרואקטיבית של החלטות חדשות שנתקבלו מכוחו – לתקופה של שנה בלבד ממועד הגשת הראיה החדשה. בשים לב להלכה שנקבעה ברע"א 2563/03 פלוני נ' קצין התגמולים (4.5.2006), לפיה "סעיף 35(ב) הוא המנגנון היחיד בחוק הנכים המאפשר שינוי החלטה חלוטה של קצין התגמולים במקרה שבו הוברר כי בטעות יסודה" (ההדגשות נוספו) – קבעה הוועדה כי ידיה כבולות בעניין זה, ולא ניתן לקבל את הערעור לנוכח המגבלות שבחוק. היא הוסיפה וציינה, כי על אף שהערעור מעורר אהדה, במובן זה שחלה טעות בקביעת אחוזי נכותו של המערער בעבר – לא ניתן להתערב בהחלטתו של המשיב, חרף העובדה שמקורה של הטעות הוא במשיב, ולא במערער; זאת בזיקה לרציונאלים שהובאו בפסק-הדין ברע"א 2563/03 הנ"ל, ובו קבעה כב' השופטת ע' ארבל, כדלהלן: "מודה אני כי קיימת תחושה של חוסר נחת מסוים מכך שאפשר והמערער נדרש לשאת במחיר טעות שחלה בהחלטת המשיב, אשר בגינה זכאי הוא לקבל תגמולים על הפגיעה שנגרמה לו עקב שירותו הצבאי רק החל מיום הגשת התביעה שהצביעה על הטעות, ולא ממועד קרות הטעות עצמה. אולם, יש לזכור כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו" (ההדגשות אינן במקור).
בנוסף, דחתה ועדת הערעור אף את בקשתו החלופית של המערער, להורות על תשלום רטרואקטיבי לפי סעיף 18(ו) לחוק הנכים; הקובע כדלהלן: "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס – ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". אף בעניין זה הפנתה הוועדה להלכה שנקבעה ברע"א 2563/06 הנ"ל, המורה כי "סעיף 18(ו) חל על מצבים בהם חולה נפש לא תבע זכויותיו במועד, ותרופתו היא לאפשר לחולה זה להתגבר על משוכות של התיישנות ואי הגשת תביעה במועדים שהמחוקק קבע. ברי, כי אין הכוונה לכל חולה נפש, אלא לאדם, אשר מחמת מחלת הנפש בה לקה לא היה מסוגל לטפל בענייניו, ולפיכך לא הגיש תביעתו במועד" (ההדגשות הוספו); ועל-יסוד האמור – נדחו אף טענותיו החלופיות של המערער.