ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
|
8809-12,8886-12
04/05/2015
|
בפני השופטים:
1. ח' מלצר
2. נשיאה א' רובינשטיין
3. י' עמית
|
| - נגד - |
המערערות:
1. שכטמן ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ
2. מרומי שכונת דניה בע"מ
3. עאטף מוסא ושות'
4. ב. פייביש בניין ופיתוח (1990) בע"מ
5. מור (יואב) הנדסת בניין בע"מ
6. א.ש רהט הנדסה בע"מ
7. סכס פהד חברה בע"מ
8. בונה הצפון חברה לבניין בע"מ
עו"ד א' בן בש"ט
עו"ד אילן רובינשטיין
|
המשיבה:
מועצה מקומית שלומי
עו"ד א' הומינר
עו"ד ע' שפיר
|
| פסק-דין |
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – י' כהן) בת"א 227/05 מיום 21.10.12. המערערות בע"א 8809/12 והמשיבות בע"א 8886/12 הן חברות בניה (להלן החברות), אשר לקחו חלק בפרויקט בניה בתחומה המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי, היא המשיבה בע"א 8809/12 והמערערת בע"א 8886/12 (להלן שלומי). בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעת החברות לגביה שלא כדין של היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות על-ידי שלומי במסגרת פרויקט הבניה, ומכאן הערעורים.
רקע
ב. החברות הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבה, בה טענו כי במסגרת פרויקט בניה, גבתה מהן שלומי שלא כדין היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות. לפי הנטען, שילמו החברות למשרד הבינוי (ובשמו דאז – משרד הבינוי והשיכון) בעבור עבודות הפיתוח הנדרשות לשם פרויקט הבניה, ובכלל זה גם בעבור התקנת הביוב והנחת הצינורות. ואולם, שלומי גבתה גם היא מן החברות היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות, בעבור עבודה שלפי הנטען כלל לא התבצעה על-ידיה אלא אך על-ידי משרד הבינוי. שלומי טענה מנגד, כי מתחילה גבתה מהחברות תשלום מופחת בגין עבודות הביוב והנחת הצינורות, ותשלום זה משקף את חלקה היחסי של שלומי עצמה בביצוע העבודות, בנוסף לחלק אותו ביצע משרד הבינוי, ולכן הסכומים נגבו כדין.
ג. בתום דיוני ההוכחות קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בכל האמור להיטלי הביוב, ודחה אותה בנוגע לאגרת הנחת הצינורות. בית המשפט סקר את עדויות העדים מטעם שלומי – מר חסון, כלכלן שנשכר לשם עריכת תחשיב הנוגע לסבירות התשלומים אותם דרשה; מר רוזנגרטן, גזבר המועצה; ומר לוזינסקי, מהנדס הנתבעת בתקופה הרלבנטית. בהמשך לכך נקבע, כי לא עלה בידי שלומי להבהיר מה היה חלקה, אם בכלל, בביצוע העבודות, ומכאן כי החיובים שהטילה על החברות היו אכן שרירותיים, כנטען.
אשר להיטלי הביוב נקבע, כי משרד הבינוי התקין את הביוב הציבורי, והחברות שילמו לה בעבורו; ואילו מדרישות התשלום ששלחה שלומי לחברות עולה, כי התשלום אותו גבתה נגבה גם הוא בעבור היטל ביוב ציבורי. מכאן, נקבע כי מדובר בכפל תשלום אשר לא היה מקום לדרוש אותו, ולכן הורה בית המשפט לשלומי להשיב סכום זה לחברות.
אשר לאגרת הנחת הצינורות נקבע, כי משרד הבינוי התקין את הצנרת אך בתחומי תכנית הבניה, ומכאן שהאגרה אותה גבתה שלומי היתה צריכה להשתלם בעבור הצנרת על-פי חוק העזר לשלומי (אספקת מים), התשנ"ז-1996, בניכוי תשלום הצנרת בתחומי התכנית. אלא שבית המשפט קבע, כי החברות שילמו סכומים שונים למשרד הבינוי בעבור הפיתוח, וישנו קושי לבודד את רכיב התקנתה של צנרת המים. מכאן, כיון שעלה מעדותו של גזבר המועצה מר רוזנגרטן, כי שלומי הביאה בחשבון, באופן כלשהו, את העובדה שהצנרת בתחומי התכנית הונחה על-ידי משרד הבינוי, ולכן לא חייבה את החברות באופן מלא בגין הנחת הצינורות, נקבע "ולא בלי היסוסים" (פסקה 23 לפסק הדין), לדחות את תביעת החברות בנושא זה.
לפנינו שני ערעורים, מזה ומזה.
ערעור החברות – ע"א 8809/12